יש לי שם לספר !!

יש לי שם לספר!!!

אתמול זה סוף סוף קרה.

במקום בו הרעיונות הטובים מגיעים, זה הגיע – השם של הספר.

מקלחת של סוף יום. מנקה את עצמי מיום אינטנסיבי וחושבת על הנושא שאני רוצה לעבוד עליו מחר בסדנת הקונסטלציה שאני משתתפת בה – הדרך בה אני מבטאה את עצמי. וחושבת על המהות של הספר. על הביטוי שלו, ועל השם שיבטא את המהות שלו ואז זה מגיע אלי – השם של הספר. ואני שקטה ואני מתרגשת ואני יודעת ש"זה זה" לא משנה מה היועץ העסקי שלי יגיד או מה יגידו אחרים (כי תמיד יהיה מי שיגיד ש"זה לא").

אז הדבר הנכון הבא – הוא לשתף אתכם קוראים יקרים בשם של הספר וגם בדרך (:

הזמנה לצמיחה ולריפוי

הורות בעיני היא דרך. היא דרך חיים, היא דרך הסתכלות, היא הוויה. ואני לא מדברת על הורות טוטאלית (גם לא מאמינה בהורות שכזו), אלא על כך שההורות שלנו מזמנת לנו כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה צמתים, כל כך הרבה התבוננויות עלינו ועל החיים ועל מה שחשוב באמת (ולכל אחד מה שחשוב לו באמת זה שונה. יש כאלו שמה שחשוב להם באמת זה הילדים, יש כאלו שמה שחשוב להם באמת זאת הקריירה, יש כאלו שזה גם וגם ויש כאלו שחשובים להם דברים אחרים). וגם על איך משיגים את מה שחשוב באמת.

וכאבי ההורות הם, בעיני, הזמנה. הזמנה להתבוננות, הזמנה לצמיחה, לשינוי והזמנה לריפוי.

ובזה הספר שלי עוסק – בריפוי.

אני מאוד אוהבת את המילה ריפוי. היא המהות של מי שאני ושל מה שאני רוצה להביא לעולם: ריפוי.

העולם שלנו מדמם. הוא פצוע והוא שותת דם וכמוהו גם אנחנו.

אבל אנשים לא אוהבים שמרפאים אותם, אלא אם הם חולים. ומרבית האנשים, אלא אם החום שלהם עולה, לא חושבים שהם חולים וכשכואב לנו בהורות, זה כואב, אבל אנחנו לא חושבים שאנחנו חולים (ואנחנו באמת לא חולים, אבל אנחנו כן פצועים).

אז השם הזה – "ריפוי ההורות" הוא שם שמבהיל אנשים או אפילו לא מתחבר או אולי אפילו שופט. כי איך אמרו לי אנשים: "אבל אני לא חולה, אז למה אני צריך ריפוי?"

קשה לנו לראות בכאבי ההורות שלנו פצע. קשה לנו להכיר בכך שהילדים שלנו פוגשים אותנו במקומות הכואבים שלנו כדי שנלך לקבל עזרה. כדי שנתרפא מהכאב. במקום זה, מה שמרבית ההורים עושים זה לשים פלסטר או בכלל להתעלם.

אז השם שהכי מאפיין את מה שאני עושה – נפסל!

אז אם לא ריפוי מה כן?

התפתחות אישית. כן, זה מה שאני עושה! כי אני לוקחת את הפצעים ועוזרת להורים שמגיעים אלי להשתחרר מהם, וכשהם משתחררים מהם – הם הופכים לאנשים טובים יותר ואז להורים טובים יותר. כי בפצעים האלו טמון פוטנציאל מאוד גדול.

כל עוד הם קיימים, הם מחזיקים באנרגיה שתוקעת אותנו. יוצרת בנו אמונות והתנהגויות שמגבילות אותנו, שמעוורות אותנו מלראות דברים חדשים, מלהתנהג אחרת. וכשהפצעים עוברים עיבוד, אנחנו מקבלים אנרגיה חדשה לחיינו. אנחנו יכולים לראות דברים אחרת ולהתנהג אחרת. ואז הקשיים שיש להם עם הילדים שלהם נעלמים.

פתאום יש תקשורת טובה יותר, קשר טוב יותר, יש חיבור!

והרי זה מה שכולנו רוצים – להיות בחיבור לילדים שלנו.

אז זה מה שאני עושה – התפתחות אישית דרך ההורות.

אבל זה לא שם לספר.

כן, זאת המהות, אבל זה לא שם.

במשך הרבה שנים הלכתי עם השם "בדרך ההורות". כי בעיני הורות זאת דרך. אפילו יש לי קבוצה בפייסבוק עם השם הזה.

אבל כשישבתי לפני חצי שנה עם עצמי ועם המטוטלת שלי ובדקתי אם השם הזה מתאים לספר – התשובה הייתה לא.

ומאז אין לי שם.

הרגשתי שמשהו לא מדוייק לי. השמות, כל השמות שבאו בעקבותיו לא היו מדוייקים. היו מסורבלים מדי, ברורים לי אבל לא ברורים לאחרים. כי אני עוסקת בפן של הורות, שלא הרבה עוסקים בו. אני לא עוסקת בהדרכת הורים קלאסית (מוזמנים לקרוא בבלוג את המאמרים שכתבתי על מה קורה אצלי בקליניקה). אני מביאה איתי משהו אחר והספר מביא איתו משהו אחר והשם צריך לשקף את זה

ובעוד אני יושבת כאן וכותבת את השורות האלו, אני מבינה פתאום למה דווקא אתמול עלה בי השם.

כי השבוע עשיתי משהו שלא עשיתי אף פעם (בהקשר של שם לספר). ביקשתי עזרה.

השבוע דיברתי עם היועץ העסקי שלי ואמרתי לו שצריך למצוא שם לספר, כי תיכף עולים לגיוס כסף בהדסטארט (מימון המונים) ואין לי שם לספר ואי אפשר לגייס כסף אם אין שם. וקבענו להיפגש ולדבר על זה.

וכמה ימים אחר כך התקשרתי לעורכת שלי ואמרתי לה – אין לי שם לספר וחייבים שם לפני הגיוס

ואתמול, בדרך חזרה מסדנת יום של קונסטלציה, שהשתתפתי בה, התקשרתי לחברה טובה שלי ואמרתי לה שאני צריכה את עזרתה כי אין לי שם לספר.

ומרוב שהייתי מוכנה לקבל עזרה מבחוץ ושיחררתי – זה בא מבפנים – במקלחת. איפה שכל הרעיונות הטובים עולים.

אז הנה, אני אניח את זה כאן לפניכם, לא אמתח אתכם יותר, השם של ספר ההדרכה להורים שלי:

"האלכימיה של ההורות"

בפוסט הבא אשתף אתכם במהות השם ואיך השם הזה, מדבר בדיוק את מה שאני עושה.