מיואל משה סלומון ועד מרטי מקפליי: עושים קיימות
הבוקר מצאתי את עצמי מזמזמת את השיר הנפלא על יואל משה סלומון. זוכרים? זה עם הכנפיים של הציפור בביצות מוכות הקדחת של אז? השיר התחבר לי נפלא עם הפוסט הראשון שתיכננתי לבלוג הקהילתי החדש של מועצת הנשים העירונית. כי מה יותר טוב מלהתחיל בבסיס? ובכל מה שקשור במהפכת הקיימות, הבסיס הוא הציפורים. או, ליתר דיוק, ה-אין ציפורים, של יואל ושל רייצ'ל קרסון.
עבר: ראשיתו של אביב דומם
בשנת 1962 פירסמה החוקרת רייצ'ל קרסון ספר צנוע למדי בשם "האביב הדומם" (silent spring) ובו תיארה מציאות מטרידה, דומה לזו שממנה ברחו מזרקי והאחרים - מציאות ללא ציוץ של ציפורים. הגורם לטענתה הוא שימוש עודף ולא מפוקח בחומרי הדברה, אשר מחסלים כתופעת לוואי גם מינים נוספים לצד אלו שחומרי ההדברה מכוונים כנגדם. הספר הזה הניע מהפכה עולמית, ולראשונה נשמעה ביקורת ציבורית ברורה - כן לתעסוקה, ייצור, חקלאות ממוסחרת ומפעלים, כן לרווח כלכלי, אבל לא מוחלט להתעלמות מהנזקים הנלווים לכל אלה, שלא נלקחו בחשבון עד לאותה נקודה בזמן. המחאה הציבורית היתה כה עזה, שבעקבותיה קמה התנועה הסביבתית הראשונה, ומספר שנים מאוחר יותר נוסד המשרד להגנת הסביבה האמריקאי. גל המגמה הסביבתית החל סוחף את העולם, עד לשיא בועידת הפסגה השנתית של האו"ם ב1992 (אשר תתקיים השנה בפאריז בדצמבר הקרוב), ובה נהגתה לראשונה המילה קיימות (sustainability). המשמעות הפשטנית ביותר של המושג היא יכולתנו להמשיך ולהתקיים על פני כדור הארץ תוך שגשוג כלכלי מתמשך, צדק חברתי ואחריות סביבתית. וקיום כזה מתחייב לא רק עבורנו-אנו, אלא גם עבור ילדינו וילדי הדורות הבאים.
עתיד: ברוכים הבאים לשנת 2040
אוטוטו אנחנו מגיעים לתאריך שהופיע בסרט "בחזרה לעתיד" - 21 באוקטובר 2015. ממרומי שנותינו אנחנו יודעים שטרם הגענו לעידן המכוניות המעופפות, אין פיצה קטנטונת שצומחת לפיצה משפחתית במיקרוגל, ודווקא הפקס המהולל שמופיע בסרט נעלם כמעט לחלוטין ממחוזותינו. כלומר - חזון לחוד ומציאות לחוד. אבל בכל זאת, בפנטזייה אל העתיד, איך היינו רוצים שעירנו תיראה ב-21 לאוקטובר 2040? האם אתם מסוגלים לדמיין?
האם נחיה בשפע או שנהיה במחסור?
אלו מקצועות יעסיקו את ילדינו כשיגדלו? אילו מקצועות ייעלמו?
באיזו תחבורה נשתמש?
איפה יגדלו את האוכל שלנו, בשדה או במעבדה?
אילו מחלות תיכחדנה מן העולם? ואילו יצוצו?
האם נהיה כולנו מחוברים אונליין?
הווה: הבטחות צריך לקיים
סגן נשיא ארה"ב לשעבר וזוכה פרס נובל לשלום, אל גור, מצטט בסרטו המדובר "אמת מטרידה" זווית ראייה ייחודית של צ'יף אינדיאני: "אנחנו לא מורישים את כדור הארץ לילדינו, אנו לוקחים אותו מהם בהשאלה". ומה שנלקח בהשאלה, יש להשיב באותו אופן לבעלים. זו הבטחה ראויה. דמיינו את ראש העיר של שנת 2040 מתראיין לכתבה ומספר על העיר המקיימת שבה אנו חיים. עיר שבה כל תושב בוחר לקנות גם יד שניה, מעדיף עסק מקומי גם אם הוא יותר יקר, זוכה להזדמנויות ושירותים עירוניים ללא תלות בשכונה שבה הוא גר, יודע היטב איך מגיע הקפה שלו למטבח, מרגיש שכדאי להזדקן כאן, יודע בדיוק לאן הזבל שלו הולך, מרגיש מחובר לטבע גם במרחב העירוני, מרגיש חלק ממורשת עירונית ותיקה ומרגשת, נגיש אונליין לעולם ובמרחב הציבורי, מרגיש שילדיו מקבלים חינוך שמכין אותם למציאות של 2060, מרגיש בטוח ברחוב שלו בכל שעות היממה, יודע לומר עד כמה הבית שלו באמת נקי ושקיימות היא לא רק סביבה אלא גם רווח כלכלי וחברתי.
כל אחד יכול להפוך לתושב שיגשים את החזון להפוך את העיר שלנו לעיר מקיימת הלכה למעשה. מה שנדרש זה - אכפתיות אנושית, רצון טוב וקצת ידע. אתם מוזמנים להמשיך ולהתלוות אליי ולהיווכח בעצמכם.
ומה החזון שלכם לעיר מקיימת? אשמח לשמוע בתגובות!
פינת ההמלצה החמה: את הספר ניתן לשאול לקריאה מהספריה העירונית בקריית ספיר, תחת שם הכותר "האביב הדומם", מאת רחל קרסון.
