ורוד הוא לא רק צבע
חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד.
אנחנו רואות הרבה פרסומות ותשדירים, המסכים נצבעים בצבע ורוד, נשים רבות מחליפות את תמונת הפרופיל שלהן בפייסבוק לתמונה המזדהה עם המאבק במחלה ואנחנו חשופות יותר לשיח במקומות ציבוריים ופרטיים. חודש אחד בשנה.
על מנת להבין יותר, לשמוע ממקור ראשון על ההתמודות עם המחלה, הגילוי, הטיפולים וההחלמה, נפגשתי עם לילך חן, אשר חלתה בסרטן השד לפני כ- 6 שנים, בהיותה בת 38.
לילך, תושבת כפר סבא, נשואה ואמא לשני ילדים, עבדה בזמן גילוי המחלה בחברת הי-טק גדולה.
"בוקר אחד, בזמן המקלחת, הרגשתי גוש בשד", לילך מספרת. "יש לנו היסטוריה משפחתית של סרטן, ולכן איפשהו בתוכי ידעתי שגם אני עלולה לחלות".
ימים ספורים אח"כ, בערב שבועות, לילך כבר היתה אחרי ממוגראפיה, אולטראסאונד וביופסיה. בין הבדיקות השונות באותו היום היא עוד הלכה לקנות לעצמה חולצה לבנה, לכבוד ארוחת החג. היא לא סיפרה לאף אחד שישב סביב השולחן את שעבר עליה באותו היום כדי לא להעכיר את האווירה החגיגית.
10 ימים מאוחר יותר, 10 ימים קשים, מותחים ומורטי עצבים, נקבעה הפגישה עם הרופאה, שביקשה מלילך להגיע אליה עוד באותו היום כדי להתחיל לתכנן את הצעדים העתידיים. לילך מספרת שהיא לא זוכרת איך הגיעה מכפר סבא למשרד הרופאה בפתח תקווה, "הרכב פשוט נישא באוויר. לא זוכרת שנהגתי בכלל".
מייד לאחר פגישה גורלית זו החלו הטיפולים. 4 חודשים של טיפולים כימותרפיים, עם כל המשתמע מכך. השיער נשר, ולילך ובני משפחתה החליטו שהיא תסתובב בבית עם כיסוי ראש. "הילדים ביקשו שאהיה עם מטפחת. במידה והגיעו עם חברים מביה"ס, הם היו מצלצלים קודם מלמטה, על מנת שאחבוש את הפאה". "אגב", אומרת לילך ומחייכת, "חשוב מאוד לא לחבוש את הפיאה (הסינטטית) כשמוצאים פיצה מהתנור. החום ממש לא עושה לה טוב".
בתום תקופת הכימותרפיה, עברה לילך ניתוח להוצאת הגוש ובלוטות נגועות ולאחר מכן עוד 5 שבועות של הקרנות.
שאלתי את לילך מה זכור לה ביותר מתקופה זו של הטיפולים והיא מייד אמרה, עם אור בעיניים, "החברות שלי. אי אפשר להסביר את העצמה שיש לנשים ששמות יד אחת להלחם במשהו". החברות עטפו אותה באהבה, דאגו לכל מה שנדרש, בישלו, תמכו, היו כתף למשענת.
"הפחד הכי גדול שלי היה שכאשר כל זה ייגמר, הילדים לא ירצו לאכול את האוכל שלי", לילך אומרת בחיוך.
לפני שהחלה לעבוד בהי-טק, היתה לילך מורה לאמנות ומחנכת. כל חייה עסקה באמנות בכלל ותפירה בפרט. "פיתחתי הרגל", מספרת לילך, "לפני כל טיפול במחלקה האונקולוגית, הייתי ממלאה את המקפיא באוכל ואז מפנקת את עצמי והולכת לעשות קניות של בדים". התפירה היוותה סוג של תרפיה.
באותה תקופה של המחלה, היה גל של חברות שילדו את הילד השלישי או הרביעי שלהן. מה מביאים מתנה ללידת ילד שלישי או רביעי? לילך התחילה לתפור מתנות לתינוקות החדשים ולאמהות. מתנות בעיצוב אישי, עם הנגיעה המיוחדת שלה.
דוגמא למתנות לידה מעוצבות
לאחר שהסתיימו הטיפולים חזרה לילך לעבודה, במשרה חלקית. היא היתה מגיעה למשרד, סוגרת אחריה את הדלת, מתיישבת לשולחן ומתחילה לבכות. עבודה ממש לא היתה שם.
"הייתי מאוד גאה בשיער שצמח לי. רעמה נהדרת באורך 2 סנטימטרים. במעלית הבניין, אנשים היו מסתכלים עלי במבט נדהם וחסרי הטקט שביניהם היו שואלים מה עשיתי לעצמי ולמה הסתפרתי כל כך קצר".
עובדה נוספת שהיממה את לילך היתה ההבנה שיש אנשים שפשוט לא מזהים אותה בעבודה. "אנשים שעבדתי איתם 7-8 שנים, עברו על פני ופשוט לא זיהו אותי. הבנתי שמילאתי עבורם משבצת, בעלת תפקיד ברור ומוגדר ולא שום דבר מעבר לכך".
10 ימים לאחר החזרה לעבודה, יצאה לילך לנופש של "מוחלמי סרטן". בתום שבוע של נופש, היא חזרה למשרד והודיעה למנהל שלה - "אני עוזבת". היא פשוט לא יכלה עוד להיות במקום הזה.
"מאוד השתנתי. היום הרבה יותר חשוב לי, שלעבודה שלי תהיה משמעות אמיתית בשבילי ובשביל הסובבים אותי". שוב התגייסו החברות לעזרה, אותן חברות שקיבלו בשמחה את מתנות הלידה המעוצבות, האישיות, שתפורות ביד ושכנעו את לילך לעשות שינוי תעסוקי. בלי תכנון מסודר, ומתוך אהבה גדולה לעשייה, נולד העסק "לי ולך" . מה שהיה תחביב תרפויטי הפך לעסק לכל דבר.
הסטודיו של "לי ולך". קרדיט תמונה - לילך חן
"אני בן אדם אחר היום, עם ההחלמה. היום אני הרבה יותר שלווה. הרוגע שלי חשוב לי מאוד. אני
מעריכה ומוקירה בכל יום את מה שיש לי, המשפחה, החברות. יש בי את ההבנה שהזמן שלנו פה קצוב וצריך לעשות איתו מה שניתן, בכל יום".
שינוי נוסף שלילך מצביעה עליו הוא הצורך לתעד. "אני מתעדת כמעט כל דבר. כשיש מתכון מוצלח שהילדים אוהבים במיוחד, אני ישר כותבת אותו. אני מצלמת המון, כותבת בלוג. יש רצון להנצחה, שהדברים יישארו".
לילך חן - צילומי סתיו
כשעבדתי על כתיבת הראיון, ביקשתי מלילך לשלוח לי תמונות שילוו את המאמר. כשפתחתי את המייל ציפיתי למצוא תמונות לא פשוטות מתקופת המחלה והטיפולים. מה שנגלה לנגד עיני היו תמונות של לילך, תמיד מחייכת! כשהסבתי את תשומת ליבה לכך, היא אמרה, "כי אז, כמו עכשיו, אני מוקפת באנשים שאני אוהבת".
בסיום פגישתינו ביקשתי מלילך משפט אחד, מסר, שאותו היא מבקשת להעביר לקוראות. לילך לא היססה לשנייה - "לכו להבדק באופן קבוע ועקבי. הקשיבו לגוף שלכן, אבל אל תסמכו רק על התחושות. לכו להבדק".
הדס וילף, מאמנת אישית ועיסקית
מאסטר NLP
