הטיפה שתהפוך ייאוש לתקווה

סיפורי הצלחה הם למעשה אגדות שהתעוררו לחיים בעולם המודרני בו אנו חיים. ואנחנו מכירים כל כך הרבה דוגמאות: מארק צוקרברג, סטיב ג'ובס, תומאס אדיסון. כולם אנשים שהתחילו מכלום ושינו את העולם בו אנו חיים. כיום זוכרים אותם על הדברים המדהימים שהם תרמו לעולם. אבל האם דרכם היתה פשוטה ומלאת עידוד ותמיכה?

תלמד לא להצליח, או שלא תצליח ללמוד

ספר ילדים מעולה, תומאס ואני, מאת שירלי יובל-יאיר, מספר על הדרך שעשה תומאס אדיסון עד להמצאת הנורה. בכל פעם שנכשל, שמע מהסביבה שלו לעג וצחוק. רק אמו (שכנראה לא היתה פולניה) אמרה "תלמד לא להצליח, או שלא תצליח ללמוד". אך לבסוף, כשתומאס הצליח והמציא את הנורה, כולם הסתכלו עליו ביראת כבוד. אבל את הדרך להצלחה הוא עשה בעיקר לבד. נגד הזרם.

ללכת נגד הזרם

בשבוע שעבר פגשתי בחור צעיר שעשה שינוי קטן בעולם עבור מספר קטן של אנשים, שינוי קיומי. ההבדל בין עתיד ואופק לבין חיי עוני והישרדות יומיומית. לונלי פלג, צעיר ישראלי מן השורה, שאם תעברו אותו ברחוב, לא תעלו בדעתכם את סיפור חייו. פלג הלך נגד הזרם. בעוד שרובנו מסיימים שירות צבאי, נוסעים לטייל שנה, חוזרים ללימודים ומתחילים את המרוץ, פלג החליט להאריך את הטיול שלו. בעוד עשר שנים.

הוא טייל במשך 11 שנים עד כה וביקר ב 115 מדינות. כמישהי שטיילה לא מעט בחייה, בספירה האחרונה מניתי כ37 מדינות בהם ביקרתי. 115 זה מרשים! במשך הטיול, פלג ראה וחווה דברים שמטיילים מזדמנים לא מתעמקים בהם. הוא ראה את העוני ואת ה"עולם השלישי" אבל הוא גם ראה כמה קל לעזור לאנשים לצאת מהמעגל הזה. הוא ראה כמה קל עבורו לעשות שינוי עבור חלק מהאנשים האלה.

חוויות של פעם בחיים

וכך במקרה הכיר פלג במהלך הטיול בעלי הון למיניהם ומימש באמצעות המימון שלהם את הפוטנציאל לשינוי עבור כל כך הרבה ילדים עניים במדינות כמו פיליפינים, קירגיסטן, קמרון, קוריאה, אוקראינה ועוד. בסקאלה של תולדות העולם, זו אולי רק טיפה קטנה בים, אבל עבור כל אחד ממאות (אולי אלפי) הילדים, זה עולם ומלואו.

בסדרת ההרצאות שלו מספר פלג על הקלילות בה הוא זרם בכל מיני סיטואציות מטורפות לאורך 11 השנים בהן טייל. בחלקם הוא אפילו היה בטוח שהוא עומד לסיים את חייו, ובכל זאת זרם. בזכות הקלילות הזאת, הוא פגש אנשים, הכיר תרבויות וחווה חוויות שלא רבים זוכים להם.

אפריקה בטרמפים

הזדהיתי מאד עם הסיפור של פלג. בגיל 21 יצאתי לעבוד בקייפ טאון שבדרום אפריקה במטרה להרוויח כסף כדי לפגוש חבר בהודו – תוכנית הזויה לכשעצמה. התאהבתי במקום והחלטתי שאני רוצה לראות עוד. יצאתי מקייפ טאון בטרמפים מפוקפקים לכיוון יוהנסברג, המשכתי לטרק בהרי הדרקנסברג עם קבוצה של אנשים שהכרתי יום לפני כן. פלשנו בטעות לתחומי מדינת לסוטו ונכלאנו בכלא מאולתר עם בהמה כלשהי מופשטת עור על השולחן במרכז החדר. את הטיול המשכתי בעיקר בטרמפים ובאוטובוסים של מקומיים דרך אזור הטרסוואל (שבזמנו, מיד לאחר האפרטהייד היה נחלתם של השחורים במדינה), זמביה, זימבבווה, מלאווי, וקצת מוזמביק. הכרתי אנשים מדהימים שיצאו מדרכם כדי לעזור לי. היו רגעים שהייתי בטוחה שהולכים לשחוט אותי ביער או שאסיים את חיי בדרך לא נעימה אחרת. בדיעבד, הייתי מספיק זהירה כדי לא למות ומספיק הרפתקנית כדי לחוות את החוויה של החיים. או במילים אחרות – היה לי יותר מזל משכל.

זמביה, 1995 - אירוע נדיר אליו התגלגלתי - מפגש ראשון בין ראשי השבטים במדינה אחרי 25 שנה

בסוף ההרצאה של פלג היה לי ברור שגם לו היה יותר מזל משכל. ייתכן שלא מעט אנשים יצאו לדרך דומה כדי להגשים חלום של פריצת השטנץ, רק שהמסע שלהם הסתיים אחרת.

לחיות את הרגע

אז בעצם נשאלת השאלה: מתי לקפוץ למים באמונה עיוורת שהגורל ינחה אותנו למקומות טובים? ומתי עדיף להיות מחושבים וחכמים? אנשים רבים יאמרו "תחיה את הרגע". אבל אם אני אחיה את הרגע, אני עלולה לאבד את הבית ואת הפרנסה שלי או לסכן את שלום ילדיי. ואז יש את האנשים השקולים יותר (בדרך כלל ההורים שלנו) שאומרים "תהיה אחראי לגורלך ותתכנן את העתיד". אם אני מתכננת את העתיד, אני אהיה אחראית ואחסוך כסף לפנסיה, אעבוד קשה כל חיי, אחיה במרווח הדק שקיים בין להיות אמא טובה לעובדת מסורה. אבל אז אני לא לוקחת צ'אנסים ולא מייצרת חלונות של הזדמנות לנפש לפרוץ את הגבולות של עצמה.

הצבעוניות שבהצלחה

ונחזור לכל המצליחנים למיניהם. רובם הצליחו בזכות הסיכון שלקחו. בזכות "חוסר האחריות" שלהם. בזכות זה שלא הלכו בתלם. אבל סיכונים והצלחה לא נמדדים בשחור ולבן, יש טווח גדול מאד של צבעים בין לבין. לפעמים ההצלחה לחולל שינוי כרוכה בסיכון של לתת למישהו זכות קדימה בכביש בלי ״מלחמות״ ולהתעכב בעוד 5 שניות ברמזור, או לבקר שכן קשיש ובודד מדי פעם ולהקריב 20 דקות מתוך השבוע העמוס, או לעזור לילדים שלנו לקבל את האחר בגן או בבית הספר. בסקאלה של העולם, השינוי שנחולל הוא קטן. היום. אבל לבן אדם האחר, זה עלול להפוך יום של ייאוש ליום של תקווה. ובטווח הארוך החלק הקטן הזה שלנו עשוי להיות עוד חלק אחד מתוך פאזל של אלפי חלקים שיחד ייצרו עולם טוב יותר לכולנו.

אז תסתכלו סביבכם, ותראו איפה אתם יכולים לסטות קצת מהדרך המוכרת והשגרתית ועם מעט מאמץ וסיכון ליצור שינוי.

ולסיכום, ציטוט חזק של אלברט איינשטיין: "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שמסתכלים מהצד ולא עושים דבר בעניין".