לוותר בלימודים או לא לוותר - זאת השאלה!

לוותר או לא לוותר – זאת השאלה

הכל התחיל בילדות שלי (בעצם, תמיד הכל מתחיל שם, לא?!), ובעיקר ההחלטה שאהיה קשובה לילדים שלי בכל מה שקשור ללימודים.

שאהיה שם עבורם ואעזור להם במה שהם צריכים.

הלוואי ויכולתי לומר (או לכתוב), שזה תמיד מצליח לי. אבל יש לי קו מנחה. ורוב הזמן אני מצליחה לעמוד בו.

לעזור לילדים שלי ללמוד

השאלה שאני תמיד שואלת את עצמי, היא "איך אני יכולה לעזור לילדים שלי" ואחרי שאני שואלת את עצמי את השאלה הזאת ומודעת ליכולות ולחסרונות שלי, אני שואלת אותם – איך אני או אבא יכולים לעזור.

איך הכל התחיל:

הכל התחיל בעצם לפני כמה שנים, כשהגדול עלה מ- ג' ל- ד' ופתאום הוא היה צריך יותר משעה כדי ללמוד למבחן והיה צריך את העזרה שלנו.

זה קרה בפעם הראשונה שהוא היה צריך ללמוד למבחן בתנ"ך והוא נזכר בזה ב- 20:00 בערב והיו לו 4 פרקים ללמוד.

אני הומאנית. תנו לי להתפלסף, להגג, לקרוא תנ"ך, היסטוריה, ספרות – אני שוחה במקצועות האלו. אוהבת אותם ונהנית מהם (גם כשהם ברמה של כיתה ג').

הגדול – לא.

וללמוד יום לפני המבחן 4 פרקים בתנ"ך, כשזה לא תחום שאתה אוהב- לא פשוט בכלל.

אני יכולה להבין.

אז למדנו מה שלמדנו וקיווינו לטוב (היה בסדר גמור, יחסית לזה שלמדנו רק יום קודם).

ואז למדנו שלמבחנים צריך ללמוד מראש. לא יום מראש ולא כמה שעות מראש, אלא כמה ימים וכמה שעות מראש.

אז התחלתי לשאול: "איזו עזרה אתה צריך ממני וכמה זמן אתה צריך."

אנחנו מתכננים ביחד מתי ללמוד ביחד

ומאז, הרבה פעמים אנחנו לומדים ביחד. הוא מקבל לו"ז מבחנים ואני שואלת אותו כל מבחן ומבחן "מה אתה צריך ממני וכמה זמן מראש אתה צריך ללמוד ?"

ודרך אגב, אני שואלת את זה, לא רק בגללו או בשבילו. אני שואלת את זה כדי שגם אני ואבא שלו נוכל להיערך בהתאם. כי אם יש לי שבוע, שבו אני עובדת כל השבוע בערב, אז אנחנו צריכים למצוא זמן בצהרים לעשות את זה.

וכן, אני בהחלט מכניסה ליומן שלי את ההכנות למבחנים שלו. כי הוא צריך אותי ואני כאן, בין היתר כדי לתת לו את התמיכה שהוא צריך.

לפני שבועיים, היה מבחן בערבית. זיו (בעלי – האבא), פינה את הערב שלו כדי שיוכלו לשבת ביחד וללמוד (כי לצערי, למעט משפטי יסוד, אין לי שום ידע בערבית). ולפני המבחן בערבית היה מבחן במדעים (לא יודעת למה, הוא החליט שאני עוזרת לו ולא אבא שלו). הוא אמר שהוא צריך ערב קודם. אז ישבנו (אני ישבתי, הוא התהלך בחדר, שיחק בכדור תוך כדי והיה בכלל בתנועה), אני הקראתי משפטי מפתח ומושגים והוא היה צריך להסביר לי מה הם לפי הספר.

שלום כיתה ז'

היום עלינו שלב.

היום, הוא חזר הביתה וסיפר שמחר הוא צריך להגיש יומן קריאה, ואין לו – אין לו מה להגיש.

האמת היא, שזה לא מדוייק (אבל לא אלאה אתכם בפרטים).

מבחינתו הייתה לו אפשרות אחת- להגיש מחר דף ריק.

בואו נהמר על הלימודים - עץ או פלי?

אני נתתי לו עוד אפשרות: מכיוון שאני גם קראתי את הספר, וכתיבה, כמו שבוודאי אתם יודעים, היא האהבה שלי, אני אעשה איתו את יומן הקריאה.

נכון, זה לא יהיה לגמרי מה שהמורה ביקשה, אבל זה יהיה משהו.

הוא לא ידע מה לבחור.

לכל החלטה יש את ההשלכות שלה והיה קשה לקבל החלטה.

אז במסגרת הידע הנרחב שלי בקבלת החלטות (אין לי כזה), הצעתי משהו שיקל עליו. הצעתי לו להטיל מטבע.

עץ = הוא מגיש עבודה ריקה

פלי = נשב ביחד ונכין

מה שיוצא אני מרוצה (?), לא תמיד אבל מתפקידי לקבל את מה שהוא החליט

מודה שתכננתי לרמות ושייצא פלי, אבל ידעתי שאני גרועה ברמאויות כאלו וגם לא באמת מאמינה בהן.

יצא עץ.

גם כאן יש לי ווידוי- לא הסכמתי לקבל את רוע הגזירה.

התמלאתי אנרגיה חדשה ואמרתי לו: "יאללה, בו נכתוב, תראה שנצליח"

והוא עם פרצוף חמוץ- "אבל אמרת לי שאם יוצא עץ" אני לא מגיש.

ואני נזכרת, נזכרת ברגע ההוא, שאמא שלי אמרה לי, שזה לא משנה איזה ציון אקבל ואז כשקיבלתי ציון גרוע, היא שאלה אותי "למה"? ושם קיבלתי את אחת ההחלטות שלי – לא להיות כמוה (למרות שזה היה אירוע מכונן, ובדיעבד אני שמחה שהוא קרה).

אז אני נושמת עמוק. ושואלת שוב: "אתה בטוח" והוא אומר לי כן.

ואני, עדיין קצת קשה לי להיפרד מהפולניה שבתוכי אומרת לו: "בסדר, אבל שתדע שהכי קל זה לוותר."

ויותר מאוחר, כשהוא ואבא שלו יוצאים מהבית ואבא שלו אומר: "לפחות למדנו מזה לפעם הבאה".

רק אז אני נרגעת. כי אני נזכרת שגם לפני המבחן בתנ"ך בכיתה ג' היה משבר ולמדנו מזה לפעם הבאה ואני יודעת, שלרשימת המבחנים, אני אצטרך להוסיף עכשיו גם יומני קריאה.

מזל שהספרים שהוא קורא מעניינים גם אותי (:

אז מה מנחה אותי כאמא ?

מה שמנחה אותי, זה שהילד יילמד לקבל אחריות על המעשים שלו. לא מתוך מקום של האשמה- אלא מתוך מקום של בחירה.

חשוב לי שהוא יידע שאני איתו בכל החלטה שהוא ייקבל. שאני קשובה לו, לא תמיד מסכימה איתו וגם לא תמיד אאפשר לו (אחרת הוא כבר מזמן היה נושר מבית הספר). אבל במקומות הקטנים, שהם רק ציון, אני לעולם לא אלך נגדו. ציונים ומצויינות כלפי חוץ- הם לא ערך עבורי.

יכולת התמודדות עם קשיים – הם כן.

יצירתיות – כן.

מימוש המצויינות הפנימית, כל עוד היא לא פוגעת בך- כן.

ולכן אפשרתי. הילד בחר לקבל 0. אני איתו בבחירה שלו.

אלו הציונים שלו. הם לא אומרים עלי כלום והאמת היא, שהם גם לא אומרים עליו כלום. והעובדה שלמדנו מזה (אבא שלו, אני והוא), ובעתיד נפעל אחרת - היא ערך בעיני. הרבה יותר מהנכשל שהוא ייקבל.

מזמינה אתכם לקרוא את הפוסט של ים תמיר, תלמידת תיכון בכפ"ס, "רוצים שהילדים שלכם יצליחו? תנו להם להיכשל"

יעל עיני, נשואה לזיו, אמא של 3 (שני נסיכים ונסיכה), תושבת שכונת תשלו"ז בכפר סבא

אני סקרנית, איך את כאמא היית נוהגת?

רוצה לקרוא עוד עלי כאמא?

ולקבל מאמרים נוספים של נשים ממש מוכשרות? הירשמי כאן לרשימת התפוצה (גם אתה יכול)