אומרים ש"ילדים זה שמחה" ואני שואלת, האמנם ??
במחקר שנערך בגרמניה וכלל כ- 2300 נחקרים, נבדקו מדדי האושר של אנשים לפני הבאת ילד לעולם ולאחריו.
המחקר מצא כי: מתברר כי לתינוק יש השפעה כה שלילית על ההורה בשנה הראשונה להולדתו, עד כי היא פוגעת באושרו אף יותר מאירועי חיים קשים במיוחד כמו פיטורים ואבטלה, גירושים או אפילו מוות של בן זוג!
אבל גרמניה זאת לא ישראל וישראל זאת לא גרמניה. האמנם ??
הסיפור של דורית
דורית הגיעה אלי בגלל קושי שהיה לה. יש לה 2 ילדים. היא מאוד אוהבת אותם ויחד עם זה, כשהיא מסתכלת על חייה, היא מצטערת שהיא אמא. מבחינתה היא יכלה לעשות יותר, להגשים את עצמה יותר לו לא הייתה אמא.
הקושי הגדול ביותר של דורית זאת תחושת הבדידות.
היא נמצאת בקונפליקט. הקונפליקט בין מה שהיא מרגישה, לבין מה שלתחושתה החברה מקבלת.
ישנם מעט אנשים, אם בכלל שמוכנים לקבל הורה שמודה שהוא היה מעדיף לא להיות הורה.
לקבל את החיים שלך כמו שהם.
תחשבו לרגע על הקושי הגדול שדורית נמצאת בו. גם יש לה קושי עם עצמה, עם החיים שלה וגם אין לה עם מי לשתף.
זה מאוד בודד להיות במקום הזה. זה מאוד כואב להיות במקום הזה.
ומשם התחלנו. מהמקום הכואב.
לגעת בכאב של החרטה על החיים. ואני אשתף אתכם, קוראות וקוראים יקרים, שהמטרה שלי לא הייתה שדורית תשמח בהורות שלה.
אני חושבת שיש דברים שהם לא בידיים של אף מטפל.
המטרה שלי הייתה שדורית תקבל את החיים שלה.
והדרך לקבל את החיים שלה היא לתת מקום לקושי ולתת מקום לכאב.
וזה מה שעשינו. חקרנו את הכאב.
לחקור את הכאב
בדקנו את המחשבות – מה המחשבות של דורית.
בדקנו את הרגשות – מה הרגשות של דורית כשהיא חושבת על כך שעדיף היה לו לא הייתה אמא
ובדקנו את התחושות הפיזיות שלה.
ולמדנו שהיא כועסת. שהיא מאמינה, שאם לא הייתה אמא, הייתה יכולה למצות את עצמה יותר. שההורות עצרה אותה! שההורות לקחה ממנה הרבה דברים. שאם לא היו לה ילדים היא הייתה חופשייה יותר לעצמה.
למדנו, שכשהיא חושבת על עצמה כאמא, הגוף שלה מתכווץ ותחושת מועקה יושבת לה בגרון ומונעת ממנה לנשום.
וככל שהעמקנו בחקירת הכאב, וככל שעלו יותר מחשבות, יותר רגשות ויותר תחושות פיזיות, כך דורית הרגישה יותר ויותר שלמה עם עצמה.
הרי היא אמא. בהורות אין דרך חזרה. ולכן כל מה שנשאר לדורית לעשות זה לקבל את חייה.
וכן, לפעמים לקבל את החיים שלנו, זה אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו.
הגיע הזמן לשנות את הסיפור
כשאנחנו, כחברה, נשנה את הנרטיב, את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו (חייבים ילדים והרבה, ילדים זה שמחה, ומי ידאג לך כשתזדקן וכו').
כשלא נעצור כל אישה שהרגע התחתנה ונשאל אותה "נו, אז מתי את מביאה ילד לעולם ?".
כשנקבל את השיח על אלהורות ושיש משפחות בגדלים שונים (וכן, שניים זה לגמרי משפחה).
נשים וגברים, זוגות, יכלו לקבל החלטות נכונות יותר לגבי ההורות שלהם.
ישנם הרבה הורים שמתחרטים שהפכו להורים. חייב להיות על זה שיח. אנחנו, כחברה וכיחידים חייבים לתת לשיח הזה מקום.
למה?
כי כל דבר שהוא בחדרי חדרים הוא לא בריא. לא לאנשים שמחזיקים בו, ובסופו של דבר, גם לא לחברה עצמה.
מוזמנים להאזין לראיון שערכתי עם ד"ר אורנה דונת, ד"ר לסוציולוגיה ואנתרופולגיה, שחקרה את נושא האלהורות ואימהות שהתחרטו שהפכו לאימהות.
וגם הכתבה המרתקת שהייתה על הנושא ב"ישראל היום" באוגוסט 2014
יעל עיני | מחזקת קשרים בין הורים וילדים בתהליכים פרטניים ובקבוצות.
כותבת הספר "המקום בו אלהים נמצא" | יוצרת הדיסק "להאיר את ההורה שבפנים" | מנחת תוכנית הרדיו "קשרים משפחתיים" ברדיו סול
מזדהות?
בדיוק ההפך?
מוזמנות לשתף. זה המקום ליצור עוד שיח בנושא.
