בא לי פשוט לחבק אותם

"הוראה מתקנת?, מקרבת או איך להעצים את הילד שלי

זה מתחיל בטלפון מגשש...

"שלום, קיבלתי את הטלפון שלך מ... ורציתי לוודא שאת עושה הוראה מתקנת"

"אני לא מתקנת" אני אומרת כבר לא בהתנצלות

ומסבירה לאם

(זה באמת מעניין במהלך כל שנותיי פנה אליי רק אב אחד תמיד אלו היו אמהות)

במשפט או שניים מה אני כן עושה

בדרך כלל היא עוד לא פנויה להקשיב היא רוצה לשתף...

היא רוצה לדעת שאני יכולה "לתקן" את הקשיים, אי היכולת והתסכולים...

זה תמיד נשמע דומה..

אני שומעת את המשפטים הדידקטיים והמלחיצים שנאמרו להורים, והאם מדקלמת אותם ביראה

עכשיו, מה שבא לי לעשות, זה לחבק אותה..

להגיד לה שאלו רק מילים, זה לא הילד שלה

הילד שלה הוא הרבה יותר מזה, הוא חכם, ומצחיק, ונעים, ומלא חיים...

היא עדיין לא פנויה לראות את כל זה..

את כל אותם דברים שהיא ראתה עד לא מזמן בטבעיות ובאהבה.

"אז נתקלת כבר בקשיים כאלו?" היא מקשה...

"כן" אני עונה בסבלנות...

"ואפשר לתקן את זה את חושבת. הוא יצליח לקרוא?"

ושוב אני עונה "כן"... לפעמים נראה לי שזה אפילו קצת יהיר, ואולי אפילו לא מקצועי הרי לא פגשתי את הילד עדיין

אבל אני יודעת, אני פשוט יודעת

שאין ילד שלא יכול... פשוט צריך למצוא את הדרך המדוייקת לו.

"אבל את מורה להוראה מתקנת, יש לך תעודה לזה נכון?"

"כן אמא, בהכשרתי אני גם מורה להוראה מתקנת, מכיוון שאני גם מאמנת רגשית אני משלבת את ההוראה עם העצמה, העלאת הדימוי העצמי והדימוי הלימודי. כשילד מרגיש בטוח הוא מרשה לעצמו להיפתח ואז קורים שם ניסים..."

"אהה יופי, הוא באמת קצת רגיש ואין לו בטחון עצמי וכמה פעמים בשבוע צריך?" היא שואלת קצת בחרדה

"פעם אחת בשבוע" אני עונה ונכונה לקול המתפלא שלה...

"מה? זה יספיק?" כן... אמא, הוא יקבל משימות הביתה כדי לתרגל את מה שנעשה כאן..ובשאר הזמן בואי ניתן לו להיות ילד...

"את רוצה שנשלח לו את החוברות?"

"לא"

"יש לך חוברות שלך?"

אמא, אנחנו לא ממלאים פה חוברות, אנחנו יוצרים ומשחקים, ומדברים, ומציירים על הלוח

...

"וואו נראה שהוא יאהב את זה אבל... איך הוא ילמד לקרוא מזה? את יודעת כבר היו לו שתי מורות להוראה מתקנת והוא גם אצל מרפאה בעיסוק שנה ושום דבר לא קרה"

"אמא, תני לי חודש ואז נדבר..."

היא מסכימה

ואנחנו יוצאים לדרך.

איך זה יכול להיות????

איך כל כך הרבה ילדים שמסיימים כיתה א לא שולטים בצופן האלפביתי

ולא מדובר בילדים עם קשיים אורגניים, אני מדברת על ילדים שתוך 3 חודשים בקליניקה משלימים פערים...

איך יכול להיות שכל כך הרבה ילדים פיצפונים ומהממים הם חסרי בטחון עצמי

כל פעם מחדש בא לי לחבק אותם,

ואז לאט לאט.. אנחנו מגלים ביחד את הכוחות שלהם,

את החיוך

מסירים את ההתנגדויות ואת ההגנות

שהספיקו כבר לבנות לעצמם

ופוגשים בילד היפה והרגיש שנעלם בתוך כל ההגדרות...

הורים יקרים שלי

כדי שהילד הזה יוכל לעמוד איתן מול כל האתגרים שהחיים בכלל ומערכת החינוך בפרט מעמידים בפניו הוא חייב המון המון המון הערכה עצמית, תחושה שהוא שווה, מצליח ואהוב.

היכולת שלו לסמוך ולכבד את עצמו תשפיע במידה רבה על החוסן הפנימי שלו.

ההערכה העצמית תשפיע על המוטיבציה שלו לביצוע מטלות, על תהליכי חשיבה ועל הרגשות שלו.

וכאן אתם נכנסים לתמונה- הנה כמה עצות פרקטיות להעצים את הילד שלנו

1. מקדו מבט, הראו לו שאתם ערים לצרכים שלו, מקשיבים לו ולרגשותיו, שאלו אותו איך היה לו בביהס, בחוג, בגינה אצל חבר והתעניינו באמת.

לילדים (בדיוק כמו הגדולים) חשוב להרגיש שרואים אותם.

2. כל ילד זקוק לדמות של הורה ראוי להערכה, הורה שהוא יכול לסמוך עליו ולבטוח בו. בשביל זה אני ההורה צריך להיות ברור ועקבי בדרישותיי ולהפגין מחוייבות לערכים החינוכיים שלי..

. 3. אפשרו לילד בחירה, לבחור בין אופציות, כך הוא ירגיש שסומכים עליו דבר שיאפשר לו לפתח את תחושת המסוגלות

4.העצימו את המיוחד שבו, לכל ילד יש תכונות המיוחדות רק לו, זהו אותן והעצימו אותן , חפשו כל הזדמנות כדי לעשות זאת.

5.חיזוקים מותאמים, "אתה יפה, אתה מתוק, אתה מקסים" זה נפלא אבל זה לא באמת מעצים, חפשו התנהגויות ספציפיות וחזקו למשל, "ראיתי איך עזרת לאחותך הקטנה, זה מאוד ריגש אותי" " כל הכבוד שזרקת את החולצה לכביסה, זה מאוד יעזור לי" וכו

6. משימות- כל ילד זקוק לתפקיד בבית, כדי שירגיש שהוא חלק תורם במשפחה, זה יכול להיות אחראי לערוך שולחן, לפנות מדיח, להשליך אשפה, להוציא את האח מהגן או כל דבר אחר, חשוב לשים לב לקביעות.

7. פנו זמן אמיתי לשחק עם הילד שלכם, סגרו טלפונים וטלויזיה ופשוט תהיו איתו, אין דבר מעצים יותר מזמן איכות... תתפלאו כמה זה יכול להיות מהנה.