עכשיו כשאני בת שבעים ואחת וחצי אני מגלה שאני בעצם מוזיאון מהלך על שתי רגליים (כואבות )
נכדתי הקטנה ליטפה את פני בכף ידה הדביקה מסוכריית טופי ורודה ואמרה
"סבתא את נורא עתיקה"!?
כן", השבתי לה ,"אני מוצג מוזיאוני שמספרו 2121944 שניצב במוזיאון החיים"
."שבו איש הבית הממונה על ניגוב האבק פוטר מזה שנים רבות
בגלל זה שאת עתיקה" הוסיפה ואמרה נכדתי"
"טווה חוטי פשר לקיומי, "בגלל זה כל השערות שלך לבנות
הנחתי יד אוהבת על ראשי וליטפתי את לובן שנותיי
ומכף ידי נטיפי רוך נטפו לאטם ללבי נטפו.
עצמתי את עיני ומגע טופי ורדרד ליטף עפעפי ילדותי
מפוגג כובד משא שנות חיי.
וקול נכדתי פעמון מצלצל ענוגות צוהל ברון
וסודי הכמוס מפלס במעבה עיסת טופי וורוד דביק.
"ובגלל שאת עתיקה סבתא תכף תמותי?
עצמתי עיני ונפשי ביקשה לה חיים.
דרך נס נותרתי בחיים נושאת את זיכרון טפטוף המים על גבי
התמונות הקדומות שעולות וצפות מזיכרונות ילדותי הראשונות מתחילת חיי קשורות לימים הרחוקים של מלחמת השחרור בשנת 1948. הורי זוג חלוצים נלהבים עלו מסלובקיה לארץ בשנת 1935 והתיישבו במושבה הנחמדת רחובות. בימי ילדותי התגוררנו הורינו אחי ואני בשכירות בביתם של זוג יוצאי תימן ממפוני כנרת בשכונת מרמורק שבפאתי המושבה. אמי ובעלת ביתה רומייה ושתי כלותיה של רומייה ציפורה ושושנה בישלו בצוותא באותו מטבח שזכור לי כגומחה שחורה ואפלולית שבה מתבשלים תבשילים ריחניים על גבי פתילות שבחלונן מהבהבת להבת אש כתומה. אמי בישלה דגים ממולאים ושאר מטעמי ה"שיכנוזים" כפי שנקראנו בפי בני הבית התימנים ורומייה וכלותיה בישלו מרק, תימני צהוב ושאר מטעמי תימן. בחדר המרכזי שבכל אחד מקירותיו נפתחה דלת לאחד מחדרי המגורים ניצב שולחן אוכל מעץ וסביבו כיסאות עץ פשוטים נטולי משענת שנקנו לפני פרוץ המלחמה בכפר הערבי הסמוך זרנוגה. במשך ימות השבוע אכלו דיירי הבית כל אחד ואחד בעת המתאימה לו ואילו בלילות שבת הצטופפו בני הבית יוצאי תימן רומייה ואישה דויד ,בניהם נתן ואשתו צpורה ומשה הצעיר שנהרג במלחמת השחרור וילדיהם בצוותא עם דייריהם יוצאי אשכנז מסביב לשולחן ואכלו בצוותא כל משפחה ממאכליה. כמובן שטעמנו גם ממאכלי האחרים.
השירותים היו בחצר והמקלחת שגם היא כמובן הייתה משותפת לכולם הייתה בתוך הבית . את המים לרחצה חיממו בעזרת פרימוס רועש שהלהבה שעלתה ממנו הלהיטה דוד מים צר וארוך שהיה צמוד לקיר באמצעות וו רופס ועמד ליפול בכל רגע על ראשו של המתקלח שניצב מתחת לקילוח המים שנטף טיפין טיפין מתוך צינור מוזר שיצא מתוכו . למרבה הפלא המתקן המופלא הזה מעולם לא נפל על ראשו של איש מאתנו ובדרך נס נותרתי בחיים נושאת את זיכרון הטפטוף הקל והמצמרר על גבי.
הכדורגל נתפר במחסן הקיבוץ במכונת תפירה "משוכללת" מגרביים שחוקות משימוש .
האיש שאתי הקיבוצניק הזריז התחיל את חייו בסכנת נפשות. הוא בנם של זוג חלוצים מגרמניה שבנו את ביתם בנגב מול העיר עזה. במלחמת השחרור לחמו חברי הקיבוץ בקו הקדמי של החזית ובנם אישי יוסי פונה עם שאר העוללים לתל אביב. שם התגוררו הוא ואמו יחדיו עם נשים ועוללים אחרים שפונו מהקיבוץ בחדרי כיתות של בית הספר "תלפיות" וציפו לתום המלחמה שממנה אחדים מהאבות לא שבו. לאחר תום המלחמה לא שבו חברי הקיבוץ לביתם שבנגב אלא הקימו קיבוץ חדש במרכז הארץ סמוך לשדה התעופה בן גוריון. באחד מסיפורי ילדותו אותם נהג לספר לילדינו בלילות השבת הארוכים של החורף הוא היה מתאר בגעגוע עמוק את משחקי הכדורגל בהם נהגו הוא וחבריו לכיתה ולבית הילדים לבעוט בכדור הרגל שנתפר במכונת הכביסה המשוכללת בניצוחה של המחסנאית מזוגות אחדים של גרביים שחוקות. ילדינו היו מחייכים בסלחנות ואומרים לו ועכשיו אבא תספר גם על הקרב הגדול בנגב וגם על הפילים שעליהם רכבתם מבית הילדים לבית הספר ועל הדגים שדגתם לארוחת הצהרים בנהר הקוצף שזרם בקיבוץ. הרגשתי שילדינו רואים בנו הוריהם זוג דינזאורים מוזרים ממציאי ספורים מכוכב אחר מיושן שכלה מן העולם והשאיר את הוריהם הזויים ומנותקים מהמציאות של הכוכב שלהם שבו הם עסוקים במשחקי מחשב. המחשב נראה בעינינו באותם ימים כישות שפלשה לתוך חיינו ואנו מופקעים ממנה לחלוטין. היינו תמהים למראה ילדינו שאצבעות ידיהם נעו בזריזות על קלידי המקלדת שקועים לחלוטין בעולם זר לנו שחששנו לגשת אליו שמא ייפתח המסך את פיו ויבלע אותנו לקרבו.
גם אני בדומה לילדי נתונה בתוך סחף העשייה האינטנסיבית והסחף הטכנולוגי שבמידה רבה מנהלים כיום את חיי.
במשך השנים לאטנו התקרבנו צעד לאחר צעד לכיוונו של המכשיר המאיים הזה שהרחיק את ילדינו מאתנו בצעירותם ומקרב אותם אלינו לעת זקנה. שהרי בכל פעם שאנו נתקלים בבעיה כל שהיא בתפקודו אנחנו נועצים בהם טלפונים או מזעיקים אותם לתקן את התקלה בטרם נפנה למומחים בדבר. בעינינו הם נותרו אלה שמחוברים למחשב באופן טבעי ואנחנו אורחי הכוכב הטכנולוגי שזכינו וגילינו אחדים מרזיו. אנחנו חברים בוואטס אפ המשפחתי ובקבוצות נוספות , אנחנו שולחים מיילים, יש לנו דף פייסבוק ואני אפילו כותבת בלוגים. יחד עם זאת המפגש עם ילדינו עדיין תמיד מלווה בתחושה שלי שאנחנו אורחים בכוכב החדש הזה והכוכב שלנו כוכב העבר הוא מוזיאון שיושב בתוכנו ומכיל מטען היסטורי, לאומי ואישי שגם אני הולכת ומתרחקת ממנו. כשאני מסיירת בתוך חדרי המוזיאון הזה ומעלה מולי את מוצגיו את זיכרונות העבר שלי הם מסמלים לי הוויה שונה מהוויית עולם העכשיו. הוויית העבר נראית ממבט העכשיו כה קבועה אטית סטטית לעומת הוויית העכשיו שמשתנה כמעט מידי יום ביומו. הכי אני חשה בהוויית העכשיו כאשר אני נוסעת בכבישים רחבי הידיים. המסלולים החדשים, מחלפי הענק ומראה הנוף הנבנה מעבר לחומות המגן השקופות או האטומות שמתרוממות לצידי הדרך כל אלו יוצרים נוף חדש שכה שונה מהנוף הפנימי שלי. הכול גדול, בולט ומכריז שעולם ישן עדי יסוד נחריב ועולם חדש נבנה כאן. ואני גם אני אין לי פנאי להשתקע במוצגי המוזיאון הפנימי שלי כי אצה לי הדרך. גם אני בדומה לילדי נתונה בתוך סחף העשייה האינטנסיבית והסחף הטכנולוגי שבמידה רבה מנהלים כיום את חיי. חוויות העבר הולכות ומתרחקות . מוצגי המוזיאון הפנימי מעלים אבק ולעתים אין דורש להם.
ועולה גם תמונת החתונה שלי בבית הורי ( ללא אלומות לייזר) שמלווה בהקלטה של נגינת האקורדיון של חבר של אבי שהיוותה את התזמורת של הערב לכן מידי פעם אני עוצרת. נושמת נשימה עמוקה ולוקחת את עצמי פנימה לתוכי תוכו של המוזיאון הפנימי שלי. חוזרת ושבה בדמיוני לאפלולית הפרדסים שהקיפו את השכונה שבה גדלתי. אני שבה פנימה חוזרת ומתבוננת בתמונות הדיוקנאות שתלויות על קירות העבר שבתוכי. בתמונות הורי ואחי ,בתמונות השכנים בתמונות חברי ילדותי שחלק מהם כבר אינם אתנו. במורים שלי ובתלמידים שלי. אני מתבוננת בתמונות הנוף שהיוו את נופי חיי. תמונות רחובות הקטנה, מכון וייצמן בשנותיו הראשונות, בית העם, בית הספר היסודי שמהחצר שלו ניתן היה לצפות בהרי יהודה במזרח ובגבעות הכורכר שלחוף הים במערב. בנופי השדות של קבוצת יבנה שסמוך לה למדתי בבית המדרש למורים. בנופי ירושלים בה גרתי שנים אחדות ובנופיה של כפר סבא עת הגעתי אליה לפני שלושים שנה ובתים קטנים מוקפי חצרות היו עדיין בכל רחוב מרחובותיה. אני שבה ומתבוננות במוצגים מעלי האבק שבמוזיאון הפנימי שלי. מנורת הנפט שסביבה היינו מצטופפים לארוחת ערב בילדותי נהנים מאורה. לול התרנגולות של הורי בחצר ביתנו, תא הטלפון הראשון בשכונה והאסימונים שבאמצעותם התקשרנו ממנו. הטלפון הראשון בבית הורי, הטלוויזיה הראשונה, מכונת התפירה המשוכללת של אמי. ועולה גם תמונת החתונה שלי בבית הורי ( ללא אלומות לייזר) שמלווה בהקלטה של נגינת האקורדיון של חבר של אבי שהיוותה את התזמורת של הערב עד ועוד תמונות ומוצגים שממלאים את חדרי המוזיאון בלבי ולעתים מעלים דמעות געגוע או חיוך רחב. ואני מהלכת לי במוזיאון רב המוצגים והתמונות הזה נפעמת מההכרה שזכיתי ועודני זוכה לחיות בתקופה שאפשרה לי מלאות חיים של השתנות מתמדת בהתאם להשתנותה של המציאות שסובבת אותי. ואני חשה הכרת תודה על כל הישן והחדש שבחיי. ואני נזכרת בדבריה של אמי שלמראה המכוניות האצות על הכביש היהתה אומרת: אם הסבתא הייתה קמה מקברה ורואה שהעגלה נוסעת ללא סוס היא היתה מתה על המקום " ואני מוסיפה ואומרת: אם אמי הייתה קמה מקברה והייתה רואה שאנחנו מדברים בטלפון שאינו מחובר לקיר בחוט גם היא היתה מתה במקום. ואז לאחר שאני משוטטת לי כה וכה במוזיאון חיי אני שבה ונועלת את שעריו ומתיישבת ליד המחשב כדי לכתוב את הפוסט הבא.
מרגלית קוטב מורה לפילוסופיה אינדיאנית ותורה
מנחה מעגלי נשים
ייעוץ אישי לפתרון בעיות בחיים
www.margalit-kotev.co.il