40 שנה (כמעט) הלכתי במדבר, עד אשר מצאתי את שאהבה נפשי

כן. חיכיתי לרגע הזה יותר מדי זמן. ההליכה במדבר הייתה מתישה ויותר מכך, היא גרמה לי להרגיש שזה כנראה לא יגיע בגלגול הזה... אבל אני לא הפסקתי להאמין, ולו לרגע אחד, שזה יגיע בזמן הנכון ועם האיש הנכון. אין ספק שהיושב במרומים יודע בדיוק מה הוא עושה, רק למה לקח לו כל כך הרבה זמן???

כן. יש לי כל כך הרבה מה להגיד על השנים האלה שבהן הייתי נוכחת בכל רגע ברגעי הגדילה של חיי לצד הציפייה הלא נגמרת לאהבה אמתית, בית ומשפחה.

כל כך הרבה אכזבות היו מנת חלקי, רגעי משבר ואינספור חיטוט במקומות הכואבים והנסתרים שבחדרי ליבי. כל אחד העז לבקר, לפצוע, לחתוך בבשר החי ולשפוט ללא רחם את הלבד הזה ואת הכישלונות המרים שחוויתי בחיי האהבה שלי.

אני זוכרת דיונים מעמיקים ברכבת שחולפת על פני שוב ושוב ועוצרת בתחנות אחרות.

אני זוכרת את הלעג בפניי ובעיקר מאחוריי גבי על כך שלא מימשתי כבר את החיים הזוגיים עד לרגע זה.

אני זוכרת את כל חיצי הרעל שנשלחו לעברי ואת הגיחוך שלהם בכל מקום שאליו הייתי מגיעה, ולא משנה כמה הצלחתי להגשים את עצמי, אבל כנראה שנישואים זה מהות החיים ואת לא שווה בלי המהות הזו, לטענת כולם.

עדיין צרובים בנשמתי רגעי השמחות של חברותיי וחבריי שבהם לקחתי חלק במהלך השנים הללו, והקושי שלי להכיל אותם בתוכי, לבדי. כי בכל פעם שהייתי חוזרת לבית הריק שלי הייתי מתפרקת לרסיסים וצועקת לאלוהים שלא ישכח אותי בגלגול הזה.

עייפו רגליי מלשוטט ולחפש מזור לפצעיי, מלחפש את הפגמים שבי ולתקנם, מלגעת במקומות הכואבים ולמצוא שביב של תקווה ואור.

עד שזה הגיע לחיי. בגיל 39, רגע לפני השבירה האמתית והנפילה אל התהום, הוא בא כמו באגדות הקסומות לתוך המציאות של חיי. גם הוא כמוני, חיפש את שאהבה נפשו בכל העולם.

זה היה הרגע שבו השתנו חיי וחייו לתמיד.

כן. עכשיו אנחנו שני חצאים בתוך שלם אחד.

העבר כבר לא משנה יותר ומה שהיה בו דוהה עם הזמן ועם האהבה שמתגברת.

ההווה מתהווה בכל רגע ונמהל בתוך התוכניות שנרקמות יחד לעתיד.

העתיד הוא כבר כאן, הוא גם שם אבל כבר אפשר לגעת בו.

הפחדים נמוגים להם לאט והמושג "משפחה" מקבל אצלנו משמעות מוארת של קשר חדש שהתחיל לו באמצע החיים: שנינו בשנות ה-40 לחיינו עם עבר עשיר והווה מיוחד.

ולכם אני רוצה לומר:

לא הייתי עושה שום דבר אחרת בחיי.

האמונה שלי היא זו ששמרה עליי שפוייה וקראה לי להתקדם כל הזמן.

הפשרה לא הייתה מעולם מנת חלקי ואני אסירת תודה על כך.

אין מקום לספק בחיים בעיני: תמיד כשהרגשתי ש"זה לא זה" קמתי והלכתי.

אסור לוותר בחיים על כלום:

על האושר שלכם,

על מה שמגיע לכם,

על האמונה בעצמכם,

על התקווה.

ואני אסיים בציטוט מדהים של תקווה לקראת השנה האזרחית החדשה:

"לעתים גורל חיינו דומה לעץ-פרי בחורף. מי היה חושב שענפים אלו יהפכו שוב לירוקים ויפרחו, אבל כך אנחנו מקווים, זאת אנחנו יודעים".

- יוהן וולפגנג פון גתה

בברכת שנה אזרחית מבורכת באהבה ענקית לכולם!!

שלכם, דיקלה גולסה - חליווה.