עכשיו כשאני בת 72 אני מבינה שאין לי עתיד עם החתיכים הקורעעים במיל'!
אתמול בדואר אני ממתינה לתורי. גבר אחד אולי בגילי ממתין גם הוא. שעון במרפקו על הדלפק כבר הגיע תורו שלו והפקידה נגוזה. הוא ממתין לשובה הוא בהיר עור גבוה, קרח, בעל כרס מטופחת עטור זקנקן לבן. פעם הוא היה חתיך בלונדיני קורעע...... לצידי על הספסל המרופד יושב גבר שני שחרחר שיערו ארוך אסוף בקוקו עגיל באוזנו צמיד כרוך במפרק ידו גם הוא גבוה, גבוה מאוד גם הוא בעל כרס מטופחת גם הוא עטור זקנקן עדיין לא מלבין אלא אפרפר חרוץ בערוצי שחור פעם גם הוא היה חתיך שחרחר קורעע....... הפקידה מתמהמהת לשוב הבלונדיני המלבין שיבה פונה לשחרחר המאפיר ואומר לו אתה מוכר לי! מה עשית בצבא? תוך שתי דקות אני כבר יודעת ששניהם שרתו במדבר סיני הבלונדיני היה רופא צבאי והשחרחר היה טיס קרב הם כבר גם מצאו מכרים משותפים משרתי המדבר הגדול ומזכירים שמות מקומות ואנשים והבנק נמוג ומרחבי סיני משתרעים לכל אורכו של רחוב וייצמן ואני ביום חורף קר מפליגה בגי'פ' בשבילי המדבר עם שני המופלאים הללו נמוג שער השיבה והתפוגגו להם הכרס והצוואר רק אני ושיערי השחור המתנופף ברוח שמש זורחת בשמי התכול שני החתיכים הקורעעים הללו ונופי אין סוף. מעפילה בבטחה למרומי ההרים וצוללת לדממת מעמקי הים נושמת אוויר פסגות וצופה במכמני המים שרויה בקסם הבריאה והם מוסיפים ומשוטטים בעבר וממעמקי הים מגיע אלי הד שיחתם היגעה מוסיפים ומחפשים אירועים ומכרים משותפים מעבר רחוק ולקול הד יגיעתם אני מתעוררת מעלפוני מסרבת להיפרד נאחזת עדיין בצל חלומי . ומשתעלת קלות בחן אולי הרופא יסתקרן למשמע שיעולי ויספר לי על הסירופ החדש שיצא בימים אלו לשוק וכך אזכה להסתופף בצל שיחתם. אך הם שניהם כה שקועים בעברם ואינם מטים אוזן לקול שיעולי הענוג. אני חשה את הייאוש מתגנב ללבי מרחבי המדבר שבים ומתכווצים לסניף דואר עירוני מואר באור ניאון חיוור מלבין ואין לי אלא להתנחם בנייד שלי אני שוקעת לי למעמקי המלבן הקר תרה ספורי חיי אחרים רבי עניין שוקעת בפני תינוקות מחייכים ובקערות עמוסות מטעמים וכשאני מרימה את עיני למשמע הצלצול המודיע שהגיע עתי הרופא כבר נעלם והטייס נידף גם הוא ההיו הם או חלמתי חלום?
מרגלית קוטב
מורה לפילוסופיה אינדיאנית של בני שבט הסנקה
ולתורה בדרך אחרת
