סבא דוד שלי

יום המשפחה מתקרב ובדרך כלל כשחושבים על יום המשפחה חושבים על ההורים והילדים. הפעם אני רוצה לספר לכם על סבא שלי, ה-סבא שלי, סבא דוד (במלעיל) חנונה ז"ל. עם סבא דוד מאז ומעולם היה לי קשר אחר, קשר מיוחד. אולי זה בשל העובדה ששנינו אוהבים פסטה בחירוף נפש ומעדיפים אותה בכל שעה אפשרית ובכל מצב אפשרי על פני כל ארוחה אחרת, אולי זה מפני שהוא העצמאי הראשון במשפחה שלנו ואני אחריו או אולי יש דברים שלא צריך למצוא להם הסבר.

אספר לכם קצת על סבא שלי. הוא נולד ברומא בשנת 1930 ב-1 באוקטובר וגדל באיטליה עד גיל 14. סבי סיפר כי הוא אהב את החיים באיטליה והם היו מלאים בחברים. בהיותו בן 14 המשפחה החליטה לעבור ללוב בשל גילויי אנטישמיות ראשונים. שנה לאחר המעבר ללוב פרצו המאורעות נגד היהודים. המאורעות הביאו להחלטה, כי לא ניתן להישאר בלוב וצריך לעלות לישראל.

עלייה לארץ

בגיל 18 סבא שלי וחבריו עלו ארצה באופן לא חוקי והתאכסנו בבית הנוער הנרייטה סולד בחיפה. משפחתו של סבי המתינה לאישורים החוקיים לעלייה, וכך הוריו ואחיו הצטרפו שנתיים לאחר מכן, ויחד עברו למחנה עלייה למשך חצי שנה ומשם לדירה ברמת עמידר ברמת גן.

הוריו של סבי הפצירו בו ללמוד והוא רכש השכלה באינסטלציה סניטרית והחל לעבוד כעצמאי ואט אט החל לפתח את העסק והפך להיות קבלן אינסטלציה עם מספר עובדים.

ההיכרות עם סבתי וקבלת החלטה גורלית במיוחד

סבי וסבתי

בגיל 23 הוא הכיר את סבתי ניצה, אשר למדה לימודי אחיות והשניים יצאו במשך שלוש שנים. הם הודיעו למשפחות על כוונתם להתחתן, אך אמו של סבי התנגדה לנישואין בתוקף, בשל העובדה שיש לסבתי מקצוע והיא אינה מוכנה להיות עקרת בית. סבי וסבתי ניסו לשכנע את אמו של סבי, אך ללא הצלחה.

סבי וסבתי קיבלו החלטה לא פשוטה לימינו ואחת כמה וכמה לא פשוטה לשנים ההן, להתחתן בסתר. סבתי הלכה עם חברותיה לבחור בד לשמלה בנחלת בנימין וחברותיה תפרו לה שמלת כלה בגזרת סטרפלס בצבע ורוד בהיר, סבי בחר את החליפה הטובה ביותר שהייתה לו עוד מאיטליה, בפסאז' ליד קפה תמר סבתא מצאה ספר שעשה לה עיצוב שיער ולאט לאט התכנית הפכה למציאות.

ב-31 ביולי 1955 בגינת הרבנות ברמת גן נישאו סבי דוד וסבתא ניצה ללא בני משפחתם, כאשר סביבם שנים עשר איש בלבד ביניהם חבריהם הטובים ועדים נוספים להשלמת המניין: החלבן, מתקן האופניים ומוכר הלחם.

סבי וסבתי

למרות הדרמה הגדולה ההורים של סבתי היו מוכנים לקבל את נישואי הזוג הטרי, וכך גם אביו של סבי. אמו של סבי התקשתה לקבל את הבשורה ורק לאחר מספר שנים הסכימה להשלים עם הזוג. לימים נולדו לסבי וסבתי שלושה ילדים: אמי, גילי, הבכורה ושני אחיה, רובי וחמי.

סבא שלי היה ידוע כאיש קשה בעסקים, אבל ברגע שראה את משפחתו היה מתרכך והופך לחמאה. הוא היה בן זוג אוהב ואיש משפחה אוהב. סבתי מספרת איך תמיד היה זוכר כל יום חג וכל מועד ויודע לפנק, גם בימי הצנע הקשים, היה מוצא פרח עם פתק רומנטי.

סבי ואני

לימים כשאני נולדתי, נכדתו הבכורה, אני זוכרת כמה היה גאה. בכל בוקר הייתי מגיעה אליו לתת לו את הכריך שסבתי הכינה לו. כאשר הייתי נכנסת, הוא היה מפסיק את כל עיסוקיו, מרים אותי מעלה ומושיב אותי על שולחנו ומשוחח עמי.

סבי ואני

סבא שלי האמין בי תמיד ומעולם לא הסתיר את גאוותו בי. הוא היה איש שיחה שאהב לשמוע ולהשמיע ולרגע לא חסך ממני את דעתו, גם אם היא לא הייתה לרוחי, אבל תמיד ידעתי שהוא לטובתי. הוא ידע להכיל אותי ולתמוך בי בכל מה שאני עושה.

הוא ידע ליהנות מכל רגע ולהשתטות אפילו עם הנינים. אני זוכרת איך הוא שיחק עם הבן שלי בחרבות כשהוא עם מקל הליכה וברגע אחד הפך לאביר אמיץ. כזה היה סבא שלי, איש משפחה אוהב, שמוכן להשתטות בשביל חיוך אחד של אחר.

תחילת ההידרדרות

לפני כארבע שנים סבי עבר אירוע מוחי קשה. כולנו היינו המומים. כיצד יכול להיות שהאיש החזק, האיתן שאנו מכירים, האיש שנלחם על כל שהשיג הפך למוגבל. הקושי הנפשי שלו היה גדול מהקושי הפיזי. הקושי להזדקק לעזרה וסיוע גרם לו לרצות לוותר.

אני זוכרת את שיחתנו האחרונה, כשהוא שוכב במיטתו והוא אומר לי: "בנצ'י (ככה הוא היה קורא לי), די, אני עייף. אני סיימתי. תדאגי לסבתא, כי ככה אני לא יכול יותר." ואני בעיניים דומעות כל כך מבינה אותך, כל כך כואבת את הכאב שלך וכל כך מתקשה לעכל את מה שאתה אומר, ומטעמים שלי רוצה אותך פה בשבילי.

את יום הולדתו האחרון חגגנו לו עם ילדיי במחלקת השיקום. הוא היה מאושר. ב-3 בנובמבר 2013 כחודשיים לאחר מכן הודיעו לנו שהוא במצב קשה ונלקח לבי"ח. יצאתי מהר לקראתו ורגע לפני בני נתן לי עבורו "חמסה" שהוא יצר מגבס ורשם לי עליה "סבא, אני אוהב אותך". כאשר הגעתי לבית החולים, לא נותר לי לעשות דבר מלבד להיפרד ממנו לתמיד.

סבי, סבתי ואני ביום חתונתי

היום שאחרי

כשחזרתי הביתה בני פגש אותי ושאל אם החמסה עזרה, ועניתי לו שכן, היא עזרה. היא עזרה לסבי להגשים את הרצון שלו, להפסיק להיות תלוי באחרים ולסבול. הכנתי לי פסטה עם הרוטב שהוא הכי אוהב, פוטנסקה, ולראשונה בחיי לא הצלחתי לאכול פסטה.

אני מוצאת את עצמי חושבת עליו הרבה ביומיום: בכל פעם שאני אוכלת פסטה (מאורע שקורה לפחות פעם ביומיים), כשאני חותכת לי וילדים קוביות פרמזן, כמו שהוא חתך לי, כשאני יושבת בסלון ומסתכלת על הבובות "מדאם" שהוא פיסל לי, על כל מיני עצות שנתן לי וחוויות מתוך חייו כעצמאי שאני חווה אותן כעת.

אז לכבוד יום המשפחה, אני מזמינה גם אתכם, לחשוב על היקרים לכם וליהנות מהם, מהעבר ההווה ולהבין כמה הם משפיעים על העתיד.

אהבתם את הפוסט? בטוחה שתאהבו את הפוסטים של חברותיי: קרן לביא אברהם - סבא שלי ניסים

פאני בן עמי רבינוביץ - סבתא חנה שלי