"כשתשחררי זה יקרה"
אם יש משהו שאני שונאת כמטפלת זה את המילים: "תשחררי", "תרפי".
טוב נו, אני לא אוהבת את המילים האלו בכלל. לא רק כמטפלת.
כשמגיעה אלי לקוחה ואומרת לי "כולם מסביבי אומרים לי שאני צריכה לשחרר את הילד/ה ואני לא מצליחה", אני הכי מבינה אותה בעולם.
זה כל כך לזרוק את המילים האלו לחלל האוויר כאילו שזה הדבר הכי פשוט שאפשר לעשות. והרי אם זה היה כל כך פשוט, היא כבר הייתה עושה את זה בלי העצות של כל אלו שמסביבה.
אבל יש סיבה למה נתקענו על הילד שלנו ככה. יש סיבה למה אנחנו לא מצליחים לשחרר.
שהרי אם לא הייתה סיבה, כבר מזמן היינו משחררים אותו או מרפים ממנו.
ובכלל, אולי במקום להגיד "תשחררי" תגידו משהו קונקרטי, תגידו איך אפשר לעשות את זה.
ואני לא יודעת אם אתם יודעים או לא, אבל בדרך כלל כשאומרים למישהו/י "תשחררי", זה רק מלחיץ יותר. במיוחד אם בתוך תוכו הוא יודע שהוא צריך לעשות את זה.
וזה לא שהוא לא רוצה, זה שאין לו את הכלים.
והכי מתסכל בעולם זה להיות ללא כלים.
אבל "תשחררי" זה לא רק בהורות.
זה בדיוק מה שאני אומרת לעצמי בימים האחרונים: "יעל, תשחררי"
וקשה לי.
אני כל כך רוצה להצליח בדבר הקטן הזה. אני כל כך רוצה שזה יקרה, שאני מוצאת את עצמי במקום לשחרר נאחזת חזק יותר.
ואני חכמה - אני יודעת שצריך לשחרר.
אני יודעת שאם אשחרר זה יגיע ושדווקא ההיאחזות היא זו שתוקעת אותי במקום. היא זו שיוצרת את הלופ שאני נמצאת בו.
אז מה אם אני יודעת.
זה לא באמת קורה.
חז"ל אמרו: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
ולפעמים הרצון, התשוקה, הצורך שמשהו יקרה זה בדיוק מה שמכניס אותנו לכלא הפרטי של כל אחד מאיתנו מלכתחילה.
כשהורה מגיע אלי ויש צורך "לשחרר" (את הכעסים, את השליטה, את מאבקי הכוח), יש לי את הכלים לתת לו. אני יודעת לעזור.
כי הבעיה ב"לשחרר" זה שרובינו פשוט לא יודעים איך לעשות את זה.
אז אני יודעת איך להגיע למקומות העמוקים ביותר, אלו שאוחזים, אלו שלמעשה יצרו את השליטה, את מאבקי הכוח, את הכעסים ולמוסס אותם.
להפוך אותם ללא רלוונטים עבור ההורה שמולי.
ואז אני מגיעה אלי.
אלי ולרצון העצום הזה שדברים שונים יקרו.
הפעם, ברגעי כתיבת הפוסט האלו, מדובר בסדנת הורים שאני מתחננת לפתוח בכפר סבא.
ואני אומרת לעצמי: "יעל, תשחררי. יקרה - מצויין. לא יקרה - לא קרה כלום" ואני יודעת שזה נכון. אני אלופה בליפול ולקום. אבל לא בא לי ליפול הפעם.
נפלתי כבר כל כך הרבה פעמים.
שהפעם לא בא לי
ואני יודעת שזה אחד הדברים שנועלים אותי חזק יותר בתוך בית הכלא.
אני מרגישה את הכלא, אני מרגישה את סורגיו, את המחשבות הטוחנות, את התחושה שאני עובדת "full time" בניוטרל.
אני מרגישה את הכלא שאני בתוכו, וכרגע, נעולה, לא מוצאת את המפתחות כדי לצאת.
ובכל זאת, איך אני עוזרת לעצמי להשתחרר מהכלא שלי?
אז היום בערב, אחרי שהילדים ילכו לישון, אני אסתגר לי בתוך הקליניקה שלי, אפתח את המחשב ואכנס לתוך פגישת הסקייפ שקבעתי מראש, בתקווה שסשן הקונסטלציה שקבעתי עם המנחה שלי יעזור לי לצאת מהכלא שלי.
ואולי הסדנה כן תיפתח
ואולי הסדנה לא תיפתח
ואולי, רק אולי, בזכות הסשן הזה, אני אצליח "לשחרר"
מוזמנות לשתף מה הכלים שעוזרים לכן "לשחרר"?
ואם בא לכן לקבל פרטים לגבי הסדנה בכפר סבא, אתן מוזמנות להציץ כאן: תקשורת משפחתית
יעל עיני | מומחית לטיפול בקשרים משפחתיים בתהליכים פרטניים בקליניקה ובקבוצות. כותבת הספר "המקום בו אלהים נמצא" יוצרת הדיסק "להאיר את ההורה שבפנים" מורה ומטפלת מוסמכת בקונסטלציה משפחתית
