לחלום בעיניים פקוחות
אשה של לילה
לא סתם קראו לה לילי,
מהרגע הראשון ידעו שהיא אשה של לילה יותר מאשר אשה של בוקר
כזו שיודעת לעשות דברים גדולים בשעות קטנות
כזו שמצליחה לפזר אור מיוחד דווקא בשיא החשכה.
אם תשאלו אותה, אז לילי תאמר לכם שאחד הדברים שהיא הכי אוהבת לעשות בשעות האלה של הלילה הוא פשוט להתהלך בבית וליהנות מהשקט המיוחד הזה ששורר סביבה וקורץ לה חצי בשאלה, חצי בתשובה: "את מוכנה למלאכה?"
ובכל לילה מחדש, היא הייתה מוכנה, יותר מתמיד.
היא הייתה מחכה כל היום לרגע הזה שבו תוכל לעסוק במלאכה האמיתית, כזו שדורשת ממנה להקשיב לקול הפנימי שבתוכה שמבקש ממנה להיפתח ולצאת אל העולם.
אף אחד לא ידע מה היא עושה בדיוק בלילה, ואיך היא מצליחה להאיר את עצמה אחרי יום כל כך מעייף,
אך היא ידעה גם ידעה.
אם מישהו היה מצליח להישאר ערני בשעות האלה הוא בוודאי לא היה יכול לפספס איך היא פותחת, בכל לילה מחדש, את חלון ביתה עשוי האבנים, מושיטה את ידיה ומושכת את חוטי הצמר הצבעונים והמיוחדים שהיו מתעופפים אליה עם כיוון הרוח עד לפתח חלונה.
ואז היה מגיע הרגע לו הכי חיכתה, עת הייתה סוגרת את החלון כשבידה כל החוטים שחברו להם יחד ומבחינה כי בראשם קשורים...
פתקים.
פתקים אלה שידעו את מסלולם מהמקום הגבוה מצאו את מקומם הטבעי כשהם פזורים כמעין קשת של צבעים על רצפת ביתה הפשוטה, הארצית.
ואז היה מתחיל לו הקסם.
קסם התפירה.
בדילוגים קלים היא הייתה מדלגת בין הפתקים, קוראת את תוכנם כשעיניה עצומות ובקצב מדוד מתחילה לתפור ולחבר
חוט אל חוט
פתק אל פתק
וכך הייתה יוצרת מרבדים של פתקים,
רבדים, רבדים.
מרבדיה המיוחדים הפכו אותה עם השנים לא רק לתופרת מנוסה, אלא גם לפותרת במנוסה.
פותרת שמפצחת את כל הפתקים שעל גביהם כתבה מתוך שינה את החלומות הנצחיים שלה.
השחר העולה הפציע מבעד לחלון ובמתיקות מעודנת עורר אותה לצאת לאור.
כך, רגע לפני שהעולם יתעורר, מחליטה לילי לצאת אל חצר ביתה, לפרוס את מרבד הפתקים המיוחד שלה על הארץ ולהתחיל להתעופף איתו לחלקת השמיים האפשרית שלה.
כל החלומות הולכים אחר הפה
פרשת השבוע, שוזרת בתוכה חלומות שונים כמו חלומותיו של יוסף וחלומותיהם של שרי פרעה.
חלומות אלה, מתמזגים ומתחברים עם המציאות הקיימת ומשפיעים באופן משמעותי על המתרחש בכאן ועכשיו.
היופי העמוק ביותר בפרשה הוא שלצד כל חלום מופיע גם- פתרון.
כך כל חולם חלומות בפרשה, בוחר לשתף אחרים ואלה מפרשים לו את החלום המקבל משנה תוקף במציאות הקיימת.
לפעמים כשאנחנו חולמים חלום משמעותי אנחנו רק מחכים לבוקר כדי לשתף אדם שקרוב אלינו בחלומנו.
החלום יכול להרגיש כל כך מציאותי וחשוב עד שנצא מהפוך באמצע הלילה ונעלה אותו על הכתב כדי שנזכור בצורה מדויקת וברורה את כל מה שהתרחש בו.
כשחושבים על זה לעומק, מעניין לחשוב מה הסיבה שאנחנו מעניקים לחלומות משמעות עד שאנחנו מרגישים צורך של ממש לשתף אחרים במה שחלמנו? ובכלל, איך אפשר לתפור חלום עם מציאות ?
הפרשה מעניקה לנו את התשובה המדויקת ומסבירה כי חלומות השרים התקיימו במציאות
"כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם, יוֹסֵף".
המדרש מוסיף על כך ומספר על אדם זקן שחלם חלום וסיפר אותו לעשרים וארבעה פותרי חלומות שהיו בירושלים באותה עת.
כל אחד מהפותרים פתר את החלום באופן שונה וכל אחד מהפתרונות הללו התקיימו בו.
את עניין זה מסבירים חז"ל "לקיים מה שנאמר: כל החלומות הולכים אחר הפה".
(תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נה, עמוד ב).
במילים אחרות, אומרים לנו חז"ל כי פתרון החלום ומימושו תלויים בפרשנות שניתנת לו.
כך שלכל חלום שאנו חולמים יש כוח אחד ולצדו לפירוש שניתן לו מכוח הדיבור יש כוח נוסף שמשלים אותו ונותן לו תוקף במציאות.
אך מה קורה כשאנחנו לא חולמים- מה אז משפיע על מציאות חיינו?
אין דבר כזה שאין דבר כזה"
הפרשה מספרת כי בעקבות חלומותיו של יוסף, האחים החליטו להתערב במציאות הקיימת ולהשליכו לבור על מנת למנוע מחלומותיו להתגשם:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם"
קצת מוזר, לא?
הרי אם האחים השליכו אותו לבור ריק, אז מובן שלא היה בו כלום, גם לו מים.
אם כך, מדוע התורה מדגישה כי אין מים בבור?
רש"י הוסיף וציין כי ההתייחסות לכך שבבור לא היו מים מלמדת אותנו כי היו בבור נחשים ועקרבים.
כך מהבור הנמוך והחשוך הזה אנחנו מקבלים מסר גבוה וחשוב שבחיים אין דבר כזה שאין דבר כזה, כלומר אין דבר כזה ריק, אין ואקום.
אם יש בור אז יהיו בו מים ואם אין בו מים אז יש עקרבים ונחשים.
אז מה קורה אם אין לי חלומות? את בטח שואלת...
ובכן, אז את יכולה להתחיל לתפור אותם במציאות חייך.
שכן, אין מצב כזה של "אין".
במקום לזמן לחייך עקרבים ונחשים ולהתמקד בכל מה שאין לך, עליך לזמן לחייך את ה- "יש".
כולנו חולמים חלומות, אך מעטים מאיתנו בוחרים לצעוק אותם לעולם.
בתכלס, הרבה יותר נוח להשאיר חלומות על הציפיות.
הרי זה מרגיש שזו תעוזה של ממש לשתף אחרים בחלומות שלנו.
למרות שקיים בנו הרצון המסוים הזה, אנחנו מעדיפים לתת לו להתעופף עם הרוח מאשר להוציא אותו אל אויר העולם, לתת לו ביטוי מול אחרים ואפילו מול עצמנו.
אך הפרשה המיוחדת שלנו מסבירה לנו כי האופן שבו אנו מפרשים חלום, הוא זה שהופך את החלום לחזון,
ומחזון למציאות ממשית.
מציאות שמבקשת ממך לצאת אל האור, לפתוח חלון ולחבור לרצונותיך, לתפור את מרבדי החלומות שלך ולהתחיל לעוף אל עצמך!
ולומר בקול גדול ובתעוזה: אני תופרת לחיי את הרצונות שלי(לי).
