היום כשאני בת 73 אני מבינה שאני וחברתי הטובה שותקות את את היחד שלנו! וזה נעים לי מאוד!

לפעמים כשאני יושבת לי עם החברה הישנה שלי שגם היא כבר כמעט בגילי או יותר וגם היא כבר קצת עייפה ומיוגעת מכל ההתרגשויות של החיים האלה אנחנו שתינו יודעות שאין לנו כבר על מה לדבר כבר דברנו שעות כה רבות בחיינו בפעמים כה רבות מספור ביום ובלילה בבוקר ובערב ולפעמים גם בשעות הקטנות של הלילה. כמעט כל החיים שלנו דברנו ודברנו על הכול. באמת כבר דברנו על הכאבים שלנו, כאבי הגוף המתבגר והמסתרבל ועל נגעי התבלותו ובמיוחד כבר דברנו על מדווי וכאבי הנפש שלנו שציפתה כל הזמן להתמלא כמו פי הבור שממתין כסוף געגועים לגשם הסתיו הראשון שיגיע או לא! וכבר דברנו על החלומות שלנו שהתגשמו או לא! וכבר דברנו על האנשים האלה שבחרנו בהם לבני זוג או לא! וכבר דברנו על המעלות שלהם ובמיוחד על החסרונות ועל איך היה בפגישה הראשונה וגם אחריה. וכבר דברנו על הילדים שלנו על המעלות שלהם המופלאות כמובן וגם על החסרונות שלהם המעצבנים כמובן כן, כן. יש להם בשפע! ועל האימהות שלנו שהיו שם בשבילנו או לא! וגם על האבות שלנו שגם הם היו שם בשבילנו או לא! ועל האחים והאחיות והחותנים והגיסים וגיסות והשכנים והחברים והחברות האחרות ועל העבודה ועל הלמודים ועל האמונות שכבר זנחנו או לא! והרבינו דברים על בגידת המציאות וקסם ההפתעות וגם דיברנו על אלוהים שקיים או לא! ועל הזקנה ועל המוות שקיימים כן, כן. ועל הפחד מהם שלעתים נדמה שחלף לו או לא! כל הנופים שראינו כל הסרטים בהם צפינו כל הספרים שקראנו כל דברי החכמה ששמענו כל אלה נראים עכשיו מעורפלים לעומת חוויית החיים הבהירה שלנו שלנו שחווינו אותה במלוא ההתלהבות והלאות השמחה והצער ההתעלות וההתמוטטות לתהומות הכאב כן, כן, הכול היה שם! ועכשיו אנחנו יושבות לנו בשקט ושותקות את להט חיינו וגם את כאבם בעיקר אנו שותקות לנו את רגע היחד הזה שלנו כאן ,עכשיו. שותקות לנו רחוקות וכה קרובות שותקות לנו את התרעומות הנשכחות שרעמנו אחת על השנייה שותקות את החיבוק החם שחיכה לנו שם תמיד שותקות את האהבה הזאת בינינו שהפכה להרגל ולמדה לזרום לה בשקט שבין שתי פעימות הלב של שתינו רק של שתינו. רק של שתינו.

מרגלית קוטב

מורה לתורה בדרך אחרת

ולפילוסופיה האינדיאנית של בני שבט הסנקה