לראות את הקולות

בס"ד

אחד הדברים האהובים עלי בבית קפה (טוב, חוץ מהקינוח, כמובן) הוא הרגע הזה של ההתבוננות.

בכל פעם כשיושבים בבית קפה מגיע מתישהו השלב הזה שנשארים לבד בשולחן לכמה רגעים, או שנשארים יחד אך המסך המהבהב של האחר גורם לנו להדליק את נורות ההבהוב שלנו.

אם לומר בכנות, הרגעים האלו הם הרגעים האהובים עלי במיוחד, כי הם מזמנים את האפשרות

להסיט את המבט ולראות את כל מה שקורה מסביב ולהבחין איך המקום התמלא, איך האנשים שישבו לידי התחלפו באנשים אחרים והעניקו למקום צבעים וקולות אחרים.

לפעמים אני בוחרת להתמקד באחד השולחנות ולשחק ראש בראש עם הסקרנות שלי. אני מתבוננת וכאילו ומצלמת בראשי את השולחן ומתחילה לשער מה הסיפור שמאחורי התמונה- מה הקשר בין האנשים? האם הם מכירים הרבה זמן או שזה משהו חדש? בני כמה הם? על מה הם מדברים?

יש קסם מופלא לשמוע את התמונות,

לחבר את החושים ולהתחיל לשמוע אחרת.

אבל בדיוק אז לוחשת לי הפרשה: "רוצה לשמוע קסם מופלא עוד יותר?"

"ממך?! בטח" אני מהנהנת ומקרבת את האוזן אליה

היא מחייכת ומשיבה לי בלחש: "אין צורך לקרב את האוזן.."

אז איך אשמע, אני תוהה ביני לביני והפרשה, ששומעת אותי תמיד, מסבירה: "כי את הקולות של הפרשה, את לא תוכלי לשמוע- אלא לראות".

"וכל העם רואים את הקולות"

פרשת השבוע מתארת את המעמד הרוחני הגדול ביותר- מעמד מתן תורה.

רגע לפני, יתרו, חותן משה, אשר שמע על כל הניסים שהתרחשו לעם ישראל, מחליט לעשות מעשה ולבוא אל משה. יתרו רואה את העומס הגדול בו משה שרוי מעצם תפקידו כמנהיג העם ומציע לו עצות- משה שומע לעצותיו ועושה כדברו.

כשחושבים על זה, סדר הדברים הזה נשמע מאוד הגיוני- אנחנו שומעים על דבר מסוים, ואז עושים מעשה לפיו. אנחנו פועלים בצורה כה שיטתית עד שאפילו כשאנחנו רוצים לשתף מישהו במעשה שעשינו אנחנו קודם כל שואלים: "אז, את שומעת?" ורק אח"כ ממשיכים: "תקשיבי מה עשיתי היום..."

אך במעמד מתן תורה סדר הדברים הטבעי משתנה והופך למעל הטבע. כעת, עם ישראל בוחר לערוך היפוך בתוכו- הוא כבר לא ממתין לקבל (לשמוע) משהו ורק אח"כ לפעול (לתת) אלא שהוא מתחיל לעשות ורק אחר כך- לשמוע.

וכפי שעם ישראל זרקו ת'שכל, שברו את הטבע מתוכם ושינו הרגלים, כך גם הבורא שינה מציאות דברים כל כך ברורה, חיבר בין חושים ויצר שמיעה חדשה, דרך העיניים.

"וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק".

ראיית הקולות במעמד מתן תורה בוראת בתוכנו שמיעה אחרת.

אנחנו כבר לא מקבלים ורק אח"כ נותנים ואנחנו גם לא נותנים ורק אז מקבלים.

כעת, משאנחנו מקבלים את התורה אלינו, המציאות משתנה- מעכשיו, אנחנו רואים כדי לשמוע, אנחנו מקבלים כדי לתת.

על כן גם מעמד גבוה זה נקרא מתן תורה, ולא קבלת התורה.

כעת, אנחנו יכולים לראות את הקולות, להתבונן בהדהוד הפנימי בתוכנו, לחבור אל הלב ודרכו לשמוע את הבורא מדבר בתוכנו.

על הקול שבלב אמר רבי נחמן: "עיקר האלוקות- בלב... ומי שהוא בר לבב יוכל לידע עתידות על ידי מה שהלב אומר לו, שהוא דברי השם ממש" (ליקוטי מוהר"ן).

אז אולי בפעם הבאה שנשב בבית קפה, לא נצטרך עוד לשער השערות אל כל מה שמתרחש סביבנו, אלא שפשוט נוכל לידע עתידות. מבלי להפוך את ספל הקפה, אלא רק את נקודת המבט מהאוזן אל העין ומהשכל ישר אל הלב.