ממשת. ממשת. ממשת.

בס"ד

אז אחרי שיעורים רבים בהם למדתי ולימדתי על מגילת אסתר, זכיתי להגיע, לשמוע ולהשמיע את המגילה בערב פורים וברגע אחד, ראיתי איך אני הופכת בעצמי לתלמידה, כזו שצמאה למידע, עוקבת עם האצבע אחר המילים וקוראת בשקדנות, שמא אפסיד מילה.

אך כמו תלמידה לתפארת, איחרתי בדקה או שתיים (או שלוש או..., יש דברים שכנראה אף פעם לא משתנים), ראיתי איך הכובעים מנצנצים להם מהכניסה וחשבתי לעצמי כמה כובעים מהבהבים בי על ראשי שלי.

נכנסתי בזריזות, והבנתי שהפעם לא אני אבחר את המקום אלא הוא בי ובעודי מחפשת מגילה הרגשתי איך המילים שהחזן מקריא מתעופפות באוויר ואני מרימה את הידיים לתפוס אותן לפי סדר.

קיוויתי שיהיה רגע של הפוגה, שאוכל להשלים, או לפחות לסדר לעצמי מקום ישיבה נוח אך המגילה נקראה ברצף ובקצב אחיד, מהיר ופיוטי ואני, מכוח האנרגיה נשאבתי אליה.

כשהסתיימה הקריאה, זכיתי לרגע להרים את המבט ולהתבונן על הקלף. קלף המגילה.

ופתאום ראיתי אותו - כולו פתוח ופרוס בשלמותו, כאילו שהמגילה פרסה לרגע את גלימתה והניחה אותה בפנינו. בלי מסכים. בלי תחפושות. רק מילים, אותיות, צבעים וסודות.

ופתאום הבנתי שכשם שפותחים את המגילה כולה בזמן הקריאה, כך גם אנחנו צריכים לקרוא את הגילויים של מציאות חיינו. בשלמות, מנקודת מבט כוללת, ללא הפסקות קטנות פה ושם, ללא עצירות פתאומיות של מה ואיך יהיה, אלא כיחידה אחת השוזרת בתוכה את הנסתר והגלוי, את הסיבה והמסובב, את הגלימה והמגילה. כפאזל שלם העולה על כל חלקיו.

אך האם את מסוגלת לחכות לפרק האחרון? האם את מוכנה להמתין עד אשר תוכלי לפרוס בבת אחת את כל הגילויים שבחייך?

אם ברגע של כנות עסקינן, אז בואו נודה שכולנו מחפשים אחר משהו ממשי, רוצים להריץ את הסרט או להגיע לסוף הסיפור, לדלג בין הפרקים ולדעת מה יהיה ואיך יסתדר.

כולנו רוצות ממש ממש

ממשות.

אך ככל שאנחנו רוצות לגלות יותר, אנחנו מבינות גם "שיש דברים נסתרים..." (כן מוזמנים להצטרף לשיר), ובמילים אחרות- כל גילוי מביא אותנו למסקנה שיש הסתרה נוספת, בחצר הפנימית ביותר.

בפרשת השבוע, משה עולה להר סיני במשך 40 ימים, עם ישראל מרגישים שהם איבדו את המנהיג ומבקשים איזו שהיא התגלות בתוך חוסר הוודאות שבה הם שרויים.

הם אוספים זהב ומכניסים אל האש ומבקשים גילוי חדש.

והם מקבלים.

את "עגל המסכה"

עגל המסכה שיקף את הרצון הנסתר שלהם- מצד אחד, עגל מלשון גילוי. כלומר הם רוצים לעבוד את הבורא בגילוי גמור, רוצים שהמלך יהיה גלוי. אך מצד שני מסכה כמו מסכה, היא מסתירה ומדגישה לנו כי אנחנו לא יכולים להשכיל את הבורא כמו שהוא- אלא כמו שאנחנו.

כשמשה רבנו רואה כי עם ישראל עבדו את עגל המסכה הוא פונה אל הקב"ה ועובר מסע שלם על מנת שעם ישראל, יוכל לתקן את מעשיו ולממש את הפוטנציאל החבוי בו.

במהלך התגלות זו, משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ".

הקב"ה מסביר לו שהוא לא יכול להראות את פניו אך מודיע: "וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ".

משה בעצם מציג את השאיפה לגלות את מהות הבורא באופן מלא אך הקב"ה מסביר שגילוי מוחלט אינו יכול להתגלות אלא רק גילוי נסתר. ממש כמו מגילת אסתר.

גילויו הנסתר של הבורא מוריד אל העולם את י"ג המידות. את דרכו והנהגתו של הבורא.

"יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה".

שלוש עשרה המידות הללו, מציגות את דרך הנהגתו של הבורא- אך גם בתוך גילוי זה יש מסרים נסתרים עוד יותר. כך אם נתבונן נראה כי י"ג מידות בגימטריה שווה ערך למילה אהבה.

וזהו אולי המסר הגדול ביותר עבורנו.

אם את ממש רוצה ממשות, אם את רוצה לגלות דבר מתוך דבר, להבין את המציאות כולה ולהגיע לסוף הסיפור- אז פשוט תתחברי ותממשי אהבה.

שכן, אנחנו לא יכולים להשכיל את הבורא כמו שהוא אלא כמו שאנחנו, ולפי מצבנו, לפי הכיונון והאמונה הפנימית שבתוכנו- כך הבורא יתגלה לנו, בפרק אחד, שלם ואחיד, בלי הפסקות ובלי יציאה לפרסומות. ממש. ממש. ממש.