"התגייסתי עם הבת שלי"
יום שישי
את בבית , אבל את לא
אתמול בערב אחרי הארוחה הלכת לתומר- הילד שהפך להיות משמעותי עבורך בשנתיים האחרונות, ובזכותך גם עבורי
שישי- חמש אחהצ, את מקישה בדלת ונכנסת
אני קמה לקראתך כאילו לא נפגשנו אתמול, כאילו לא נפגשנו שנים
את מתיישבת עם המתנות שהחבר שלך קנה לך
כל כך כל כך מדוייק
מתנות קטנות ומשמעותיות, איך הילד הזה נהיה איש, ומתי את הפכת אישה?
והמכתב שכתב לך
מרגש עד דמעות
עם מילים מלאות הכלה והבנה
לתפקיד, לתקופה, למצבך הרגשי
כאילו היה חייל כבר שנים
כאילו הוא בעצמו לא התגייס לפני כמה שבועות.
התיישבנו ליד השולחן, שולחן טרום שבת
ואת סיפרת..
ואני שמעתי אותך, והקשבתי למה שלא אמרת
הקשבתי לעוצמות שהפכו חלק מימך
לאור שזרח לך בעיניים
ולבטן שהתהפכה לי תוך כדי.
מכל הסיפורים הצלחתי לשמוע שכמעט התעלפת בשירותים, שחברה אחת התעלפה והופנתה לבית חולים
ו..."אמא כל יום מישהי אחרת התעלפה".
מתי צבא ההגנה לישראל
הפך לצבא שלא מגן על בנותיו?
ובתוך כל זה, שמעתי אותך מדברת באהבה ראשונית
על הבנות לחדר, על המפקד שהסביר לך ברכות
ועל מפקדת נוספת שהבינה אותך כשהיה לך קשה
זה הצבא שאליו שלחתי אותך.
מבטיחה לעצמי תוך כדי שיח, לראות את הטוב, להאיר את הטוב...
עוד כמה שעות נשב לארוחת שבת
עם חיילים נוספים בלי מדים
ונחבק אתכם עם ובלי מגע
ונשלח לכם את כל האהבה שהלב שלנו יכול להכיל.
ואת, יפה שלי
את המתנה הגדולה ביותר ללב שלי
עם וללא מדים.
