בגיל 74 (פחות שבוע) אני עדיין לא סגורה שיש או אין אלוהים כלל וכלל.

ועוד משהו על יוגה.

לפעמים בשיעורי היוגה אצל המורה שלי תקווה שכשמה כן היא נדמה לי שאני פאקיר הודי זקן זקן כמו בתמונה שראיתי פעם בילדותי בעיתון של הילדים הדתיים שקראו לו "הצופה לילדים" ושם בתמונה ישב לו פאקיר הודי זקן זקן בישיבה שאז לא ידעתי שקוראים לה "תנוחת לוטוס" וחשבתי שזאת ישיבה מזרחית כמו שאנחנו הילדים יושבים בשיעור התעמלות אצל המורה שאני כבר לא זוכרת איך קראו לה. והוא הפאקיר ההודי ישב לו שם בתמונה על מיטה של מסמרים חדים ובכיתוב למטה היה כתוב לא כואב לו כלל וכלל כי הוא מרוכז בנפשו בלבד. ולא הבנתי כלל וכלל את הכיתוב אבל תמונת הפאקיר עשתה עלי רושם כה עז עד שהיום בשיעורי היוגה נדמה לי שאני הפאקיר הזה מתוך התמונה. ולמרות שאני לא יושבת על מיטת מסמרים אלא על יריעת פלסטיק דקה הכול כואב לי מאוד ותקווה אומרת שאלו הם רק זיכרון כאבי החיים שלי והיא מרגיעה אותי שבעצם לא כואב לי כלום כלל וכלל כי אני לא גוף אלא מהות ואם אתרכז לי בנפש שלי אחוש במהות שלי ולא בכאבים שלי (שלא קיימים כלל וכלל) ואני לא מתווכחת אתה כי אני לא מבינה בעניין הזה כלל וכלל אלא נושמת לי לתוך הכאב (שאינו קיים) כמו שתקווה מצווה עלי ונזכרת בפאקיר שלי מ"הצופה לילדים" לילדים דתיים ומחייכת לי מין חיוך פנימי של פאקיר קטן אמונה שאולי כבר מאמין שלא כואב לו אבל בכל זאת מחכה שהשיעור הזה כבר יסתיים והוא ירד ממיטת המסמרים שלו וילך לו הביתה לשכב במיטה הרכה שלו. ושם במיטה הרכה הוא נאנח לו אנחות של איש זקן רגיל שכואב לו הגוף. ואלוהים מ"הצופה לילדים" שגם אז כשהייתי ילדה חשבתי לפעמים שאולי אינו קיים כלל וכלל רואה את החיוך שלי "כמו שהיה כתוב ב"צופה לילדים שהוא רואה הכול וממש סולח לי למרות שאני לא שוכבת על מיטת מסמרים אל רק על יריעת פלסטיק דקה. כי הוא אל רחום וחנון. (וזה לא כתוב ב"צופה לילדים" אלא בתורה)