גם עכשיו בגיל 73 אני יודעת שהמדינה זה גם אני

לפני כמעט 70 שנה

כאשר הייתי בת ארבע וחצי אימא שלי הלכה אתי יחד לחנות הבדים של אדון וקסלר ברחוב הרצל ברחובות וקנתה יריעת בד לבנה בוהקת. אחר כך היא הלכה אתי לחנות של מנדלי זוסמן ברחוב השוק וקנתה סרטי תכלת צרים ארוכים מבהיקים גם הם וגם סרט אחד רחב וקצר יותר שצבעו כחול. וחוטי רקמה כחולים גם הם. לאחר מכן הלכנו שתינו לחנות הנעלים של באום בפינת רחוב הרצל בנימין ושם היא קנתה לי נעליים לבנות עם שרוכים כחולים. וחזרנו הביתה. אחרי שאכלנו סלט ירקות עם לחם שחור ומרגרינה ושתינו כוס מים צלולים מהברז היא התיישבה לה ליד מכונת התפירה של הפירמה "זינגר" שהיא קנתה לה כאשר הגיעה לארץ 11 שנים לפני כן ותפרה לי שמלה לבנה יפהפייה תפוחת שרוולים עם שני פסי תכלת בשוליה ופרחים רקומים בכחול על החזה היא תפרה גם דגל קטן כחול לבן וחיברה אותו למקל שאותו אני לא יודעת איפה היא קנתה. ובערב יום העצמאות יומיים שלושה לאחר מכן היא רחצה אותי בקפידה במקלחת המשותפת לנו ולבעלי הבית שלנו משפחת דויד ורומיה ברזילי בשכונת מרמורק ברחובות הבן שלהם משה ברזילי ז"ל נהרג במלחמת השחרור אולי בכיס פלוג'ה. היא סירקה יפה את שערי. והלבישה לי לבנים חדשים תחתונים וגופיה שגם אותם קנתה לי אצל מנדלי זוסמן ברחוב השוק ואז הלבישה לי את השמלה הלבנה עטורת הפסים והמקושטת במעשה הרקמה ועטרה לראשי את הסרט הכחול הרחב בדמות פרפר רחב כנפיים. ואז כשהייתי לבושה ועטורה בסרט ואוחזת בידי הקטנה את המוט של הדגלון הקטון היא פתחה את דלת הארון שהיו בו רק שתי דלתות ולצד הפנימי של אחת מהן הייתה צמודה מראה ואמרה לי: הסתכלי עלייך עכשיו את נראית כמו המדינה החדשה שלנו! ואני ממש הרגשתי שאני המדינה ולא ידעתי ששנים רבות לפני כן היה מלך בצרפת ששמו היה לואי ה14 נדמה לי שגם חשב שהמדינה זה הוא! וגם היום אני יודעת שיש עוד מנהיגים פה ושם בעולמנו וגם בארצנו. שחושבים שהמדינה זה הם אבל באותו רגע כשאני הייתי לבושה בצבעי כחול לבן באמת הרגשתי שהמדינה זה אני ורק כשגדלתי הבנתי שהמדינה זה אני יחד עם המון אנשים נוספים בעצם עם כל תושבי המדינה. אבל בינתיים עד שהבנתי את זה הספקתי להתאהב במדינה, בנופים שלה, בצמחים שלה, בבעלי החיים שלה וגם באחדים מהאנשים שהכרתי במיוחד במדריכים היפים שלי "בבני עקיבא" ובמיוחד בקומונר אחד שקראו לו יצחק וינטנר. שעכשיו אם הוא עוד חי הוא יותר זקן ממני בחמש שנים בערך כי אני הייתי בחמישית והוא כבר גמר תיכון והיה בצבא. ומעניין אותי עכשיו לדעת ראשית אם הוא חי? שנית מה בעיות הבריאות שיש לו היום? ושלישית כמה נכדים יש לו? כל מיני התעניינויות שאנשים זקנים או שהם בדרך לזיקנה כמוני מתעניינים בהם. וגם מעניין אותי אם הייתי למשל פוגשת אותו היום אם הייתי מתרגשת לראות אותו כמו שהתרגשתי לראות אותו בסניף או בספריה של גברת נוטוב. הוא אהב לקרוא ספרים וגם אני אהבתי לקרוא ספרים. אני אהבתי גם לדמיין שאני אנה קרנינה לפחות רק בלי להתאבד בסוף הספר בגלל יצחק וינטנר. בכל אופן לעניינינו גם הורי ואחי לבשו בגדי חמודות שכללו חולצה לבנה מאוד ומכנסי חאקי ואימא שלי לבשה חולצה לבנה מאוד וחצאית כחולה והלכנו למרכז המושבה. היו שם המון אנשים. כל האנשים מהמושבה שמחו ושרו ורקדו במעגלים גדולים בלי שמירי רגב ציוותה עליהם ברדיו. כי לא היה להם רדיו וגם מירי רגב עוד לא נולדה אז. ובמרכז המושבה פגשנו את דודי שלמה שהגיע ישר מ"צבא ההגנה לישראל" לריקודים. הוא הרים אותי על הכתפיים שלו ורקד בשמחה גדולה ואני החזקתי לו את הראש חזק כדי שלא אפול. ואחר כך דודי שלמה הוריד אותי מהכתפיים שלו ואמר שהוא חייב לחזור ל"צבא ההגנה לישראל" והוא התחבק והתנשק אתנו ונעלם. אבא, אימא, אחי ואני הלכנו הביתה. השמיים היו זרועי כוכבים ובדרכים הלכו המוני אנשים אבא ואימא כמו תמיד דברו ביניהם לאורך כל הדרך. שמעתי שאימא אמרה לאבא שלא פלא שדוד שלמה רקד בשמחה כי הוא היה באושוויץ. ומי יודע מה הוא עבר באושוויץ כי הוא לא מספר. ובכלל, היא אמרה, הם לא מספרים מה היה שם. ואני לא הבנתי בדיוק מה זה אושוויץ וגם לא ידעתי מי זה הם ומה יש לספר? רציתי לדעת אבל לא היה לי כוח לשאול כי ממש נרדמתי תוך כדי הליכה מרחוב הרצל דרך רחוב ארלזורוב הארוך עד לשכונת מרמורק. כעבור שנתיים כבר ידעתי כי עברנו דירה לשיכון חדש בקצה רחוב עזרא שבו גרו "שארית הפליטה" כמו שהוותיקים קראו להם. ואז כבר השכנות והשכנים שלנו שבאו מ"שם" כמו שאימא ואבא היו אומרים סיפרו לאימא ולאבא מה זה אושוויץ! וגם מה היה שם! ואני עשיתי את עצמי קוראת בספרים שלקחתי מהספרייה של בית הספר אבל בעצם הקשבתי לדיבורים ושמעתי הכול. אימא ואבא לא האמינו להם שהם מספרים הכול הם היו אומרים זה לזה שהשכנים והשכנות שבאו משם לא מספרים כנראה הכול כי איך אפשר לספר איך הורגים לך מול העיניים את המשפחה שלך? את אבא ואימא והאחים והאחיות והאישה והילדים? איך אפשר לספר דברים כאלו? ואבא ואימא אמרו זה לזו וזו לזה איזה מזל שיש לנו מדינה אחרת מי יודע? מי יודע מה היה אתנו? ואני,כשהם דברו על המדינה נזכרתי לפעמים וגם עכשיו בשמלה הלבנה עם פסי התכלת והרקמה ובסרט הכחול שהתנופף כפרפר על ראשי ובנעליים הלבנות עם השרוכים הכחולים