הניחו לי!

ברשימת המשפטים השגורים ביותר בפי, מילימטרים ספורים מטענתי הראשית (והנכונה עובדתית לצערי) כי אני אשה מבוגרת, ניצבת האימרה הניחו לי.

הניחו לי לנוח! לא, לא , לא. לא ככה. לא צריכה שתניחו לי בים. חול זה מוות. אבל הניחו לי באופן כללי. שחררו אותי מנוכחותכם, מדרישותיכם, מצרכיכם ומכל מה שכופה עלי לטפל בעל כורחי ונגד רצוני בדברים שאינם קשורים אלי או שחיוניים לקיומי ובעיקר כל מה שדורש ממני לקום מהספה.

זה אולי נשמע משפט תמים, סתמי, רגעי, אך אני חוששת כי הוא עיצב ומעצב את חיי. מדובר במונח היסטורי כמעט, שביסס מעמדו בחיי אחרי שהילדים נולדו. כשאת מוצאת את עצמך בגיל שלושים, אחרי עשור של חיים די עצמאיים ובשליטה מירבית, מטופלת בשני תאומים צווחניים ותובעניים, מי יותר ומי פחות (וחלקכם יודעים למה ולמי אני מתכוונת) את רק רוצה כמה רגעי חופש או מנוחה. אני חושבת ששם זה התחיל. אין לי זכרונות מוקדמים יותר, נניח של עשרות מחזרים צובאים על הבית שלי, ואני יוצאת אל המרפסת, אווה פרון הארגנטינאית סטייל, וקוראת בקול "הניחו לי!" . אני גם לא זוכרת שילדות בגן ביקשו את חברתי ואני פניתי לעזרת הגננת שפנתה אליהן בקבלת שבת " בנות חמודות, רותם מבקשת שיניחו לה".

לא ,לא, כנראה שזה באמת בא יחד עם האימהות, בנדל במבצע לחג. קיבלתי שני ילדים במחיר אחד ודחפו לי כאקסטרה את ה"הניחו לי" ומאז הוא כאן ולא עושה סימנים שיילך לשום מקום. והוא באמת לא מניח לי.

הניחו לי לקרוא! מאז ביקשתי, התחננתי, התפללתי שיניחו לי. זה לא קרה. היו לכך כמובן השלכות. חדר ילדים מקושקש ומבולגן (ושני הבלונדים פה בתמונה למעלה רגועים ביחס למה שהלך אצלי בבית. התמונות האמיתיות כה קשות שחסכתי מכם). חפצים בבית שהושחתו. ילדים שלא התקלחו יומיים (בחיי). הכל בשם ההניחו לי. אחר כך נולדה עוד ילדה וגם היא התקשה להניח לי ואפילו עכשיו, כשאני מטופלת באוטוטו חיילי צה'ל אני מוצאת עצמי אומרת להם - הניחו לי! 'אמא, מגרד לי. אמא, כואבת לי הרגל! אמא, את יכולה לגהץ לי? אמא, אני צריך חמישים שקל.' והמשפט הזה זולג כמובן לשאר מעגלי חיי. נודניקים בעבודה, חברות שמתלוננות למה לא נפגשנו לאחרונה, אנשים מגוחכים שמצלצלים אלי (מי מצלצל?? שילחו וואצפ למען השם), הורים ששואלים איפה הכתבה שלהם לעיתון המשפחתי שיוצא מדי שנה (מין מסורת משפחתית כזו). הניחו לי כולם! לעיתים - פעם בחצי שעה בערך - אני אפילו פונה לישויות אמורפיות דמיוניות וקוראת אלוקים הושע אותי! מין קריאה קולקטיבית, מלאת תקווה שמשהו, שמישהו יפתור אותי כבר מהסוגיות המטרידות באותו רגע - גם אם אלה כוללות עייפות, יאוש או סתם כי צריך לקום מהכסא ולהוריד משהו מהשולחן. בואו אחסוך לכם את המתח - אין מושיע ואין משיח. נאדה, לפחות במקרה שלי. לא מניחים לי אלא מניחים לפתחי עוד ועוד משימות לייעול ותפעול.

בתמונה: אחת שלא הפנימה. וואצפ! וואצפ!

הניחו לי לרבוץ! אין כאן סיכום מרגש וסוחט דמעות. ממש לא. הרי עם קרנות הפנסיה הנוכחיות אין ממש למה לחכות. זה לא שיניחו לי בעוד עשרים שנה ואשב רגל על רגל. אין תקווה באופק. אבל לפחות מסוגיה אחת השתחררתי- פרסמתי עוד פוסט בבלוג, כפי שהבטחתי לכמה חברות שלי. לפחות בעניין הזה אני חושבת שביצעתי כבר את המוטל עלי. ועכשיו, אם לא אכפת לכם, הניחו לי.