זה תמיד אהבה וזה תמיד... מסע

בס"ד

"אז איך הכרתם?"

שאלתי ושניהם חייכו זה לזו, כאילו נפגשו כעת בפעם הראשונה.

יש קסם בשאלה הזו, חשבתי לעצמי, גם אחרי עשרות שנים של זוגיות ניתן לראות את הניצוץ הזה בעיניים שמתחיל להאיר עם הכניסה הזו למערה שמכפילה את השנים בן רגע.

"זה היה מזמן..." שניהם משיבים בדיוק מתוזמן, כמו שני דפים ששודכו יחד.

"תתחילי את", אומר יצחק לאשתו היקרה בחיוך רך.

"האמת, זה לא משנה מי מתחיל כי לכל אחד מאיתנו יש סיפור אחר", משיבה רבקה.

"למה הכוונה?" אני שואלת בסקרנות

"אווו זה בדיוק העניין- הכוונה.

תראי שנינו כמובן נכחנו באותו מפגש מיוחד אי שם במרחבים כשאני רכובה על גמל ויצחק עומד וממתין לי בשדה ומתפלל לקראתי..."

"נשמע כמו סצנה שרק הבורא יכול היה לכתוב".

"נכון", היא מחייכת,

"אבל לכל אחד מאיתנו סיפור שונה, מסע אחר שהוא עבר עד לרגע הזה של המפגש..."

אני מביטה בה בפליאה ופתאום היא שואלת:

"איזה מזל את?"

"קשת"

"מדהים, אז תחשבי לעצמך שההכרות הזו היא בדיוק כמו המזל- יש את החץ, המפגש הקולע והמחבר, ממוקד המטרה ויש את הקשת- שמתפרשת למרחב, ומבקשת ממך לצאת למסע".

"אז מה צריך בדיוק לארוז למסע הזה? איך נערכים אליו?"

"כל מה שאת צריכה לארוז זה את מנגנון ההצלחה שלך, ותרשי לי לחסוך פה ציטוטים וסימני פסוק ולנחש את השאלה הבאה שלך- איך יודעים מהו מנגנון ההצלחה?

פשוט תארזי איתך את הפרשה וצאי למסע".

לא לשכוח לארוז: מברשת שיניים, בגד חם, וכלי הצלחה (ורחצה)

אז לאחר שארזנו, הגיע העת לפרוק את התרמיל ולחנות בפרשת הדרכים של השבוע.

הפרשה בצורה כל כך מופלאה ומיוחדת מספרת לנו את מסע האהבה, שמתחיל עם פנייתו של אברהם לאליעזר, בבקשה לצאת לשליחותו ולחפש ליצחק- כלה.

ונכון, לא קלה היא דרכנו אך אליעזר, בסיפורו נושא ההצלחה, מעניק לנו כלים מעשיים להצליח במשימה, בשליחות האישית שלנו.

לפני צאתו אל המסע- אברהם אבינו מדייק את רצונותיו, וממקד את אליעזר מה עליו לחפש:

האחד, למצוא אישה שמשתייכת לארץ מולדתו של אברהם.

השני, אשה שתסכים ללכת מארצה ומביתה ולהגיע ישירות אל יצחק.

וכך, יוצא אליעזר ממוקד המטרה אל המסע.

אליעזר מבין כי כדי לצאת למסע, עליו לצאת מסביבתו הקרובה ועל כן הוא יוצא אל נחור, שורש השורשים של יצחק ומבצע מעשה שתואם לרצונות.

אל המסע הוא יוצא כשבידיו גמלים ומיני כל טוב הנותנים תוקף חיצוני, ומשדרים כלפי חוץ את מהותו של יצחק, כך שגם אדם שיביט בו מרחוק יראה את הזהות אותה הוא מייצג. ולמרות שעשרה גמלים לצדו, בוחר אליעזר ללכת עמם ולא לרכב עליהם- על מנת להוסיף השתדלות למעשה. הוא לא סתם יוצא למסע, אלא שהוא הולך אותו, צעד צעד, בלי קיצורי דרך ומתוך נוכחות בעצם המסע.

והנה מגיע הרגע, אליעזר מגיע אל עין המים ובמקום להתחיל במירוץ החיפוש הוא עוצר ו"מדבר אל ליבו" ונושא תפילה אל הבורא.

את התפילה הוא מתחיל בתיאור המצב: "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם" ובהמשך הוא מסביר כי יערוך מעין מבחן:" וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי".

כמה קסם!

רגע לפני המפגש עם הכלה לעתיד, אליעזר בוחר לערוך עצירה עם עצמו. הוא מדבר אל ליבו, מתבונן לתוכו ומהנקודה הפנימית הזו של הרצון הוא מצמיח את התפילה.

התפילה שלו כל כך מדויקת, ולמרות שהזמן והמקום ידועים גם ידועים, בוחר אליעזר לציין אותם וממש לצייר בדמיונו את ההתרחשות הרצויה כתמונה המתרחשת בכאן ועכשיו כשכולו תפילה.

וההתרחשות הרצויה הופכת גם להתרחשות המצויה כשבסיומה אליעזר בוחר לומר לבורא- תודה!

מסע השידוך המוצלח מתאר בפנינו מנגנון שיכול ללוות אותנו, כל אחת במסעה שלה:

דיוק הרצונות, שידור חיצוני של הטוב שבך, השתדלות ומעשה, עצירה והתבוננות, תפילה מתוך הלב ובאמונה ואז...

הצלחה

ולא לשכוח- תודה!

אל תסתכלי בכד אלא במה שבתוכו

כשאליעזר מגיע לבאר הוא מחליט להציב מעין אבן בוחן שבאמצעותה יוכל לדעת שזו האחת:

"וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי."

אליעזר מחליט לבחון אם יש ברבקה את מידת החסד כלפי בני אדם, ויותר מכך- הוא רוצה לבדוק אם יש בה את הרצון שחסד ידבוק בחסד, כך שהחסד עבור אליעזר יהפוך גם לגמילות חסדים כלפי הגמלים.

ואליעזר רואה כי רבקה הייתה יותר צמאה לעשות חסד, משהוא היה צמא למים.

כך, ברגע אחד, רבקה החליטה להניח את הכד מעל שכמה ולמלא את הכלי שלה מחדש במים, בזרימה, בהתחדשות.

"אך זהו לא היה הניסיון האמיתי", קוטעת אותי לרגע רבקה ומחזירה אותי לשיחה המשותפת.

"את זוכרת את הרצון שאברהם אבינו הציג- שאני אעזוב ואלך אל יצחק?! זה היה המבחן האמיתי עבורי- שאני אערוך את הלכי לך שהוא עצמו ערך לא מזמן...

המבחן שלי למסע לא היה רק לשאוב מתוכי מים, אלא שאני עצמי אזרום, כמו מים. אקבל את השינוי שנקרה בדרכי ואתמסר אליו".

"אני מבינה שאם את פה, אז עמדת בניסיון", אני חצי שואלת, חצי עונה.

"אכן" משיבה הפרשה,

"גם אני הפעלתי את מנגנון ההצלחה שלי- דייקתי את הרצון בתוכי, בחרתי, עשיתי מעשה וקיבלתי לתוך ליבי את הברכה שבירכו אותי בני משפחתי: אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה"

"תוכלי להסביר לי את הברכה?" שאלתי בהשתאות,

"בטח, אחרי הכל כעת גם הגיע הרגע שאת תקבלי ברכה זו"

פייר, התרגשתי.

הושטתי אליה יד, אל מלכת המדבר הנצחית, עצמתי עיניים והרגשתי איך מילות הברכה שלה חודרות אל המנגנון הפנימי בתוכי ומהדהדות בי:

"אחותי, את- היי! הישארי את".